אוף. אנלוידת.

אומנם עבר "רק" חודש אבל זה מרגיש כמו נצח.

ובזמן שאני עוברת מכימיה לאנטומיה לפיזיולוגיה לפסיכולוגיה וחוזרת שוב לכל אחד, המוח שלי מתחיל לנדוד בהודו הרחוקה ממני שנות אור.

ארבע שנים לסיום התואר. סליחה, שלוש וחצי.

אני חולמת על הודו כל לילה, אני אוספת את עצמי וטסה, ככה. כמו שאני, ארנק ודאודורנט -

חייתי בשלום עם החרקים [-בערך. טוב, ההודים הרגו את הדוחים במיוחד בשבילי, עדיין.]  עם הלכלוך, עם כאבי הבטן, עם הרעש הצורם לעומת החושך המחריד, עם החום והקור והמונסונים [- באמת שאנלא מבינה למה יבשות ברחבי העולם לא מאמצות את הטרנד הזה, הוא מגניב למדי] עם העוני והמומים, והריחות והבלאגן והמניפולציות ותנועת השמיניות המטופשת [-שלא נותנת לך להבין מה בדיוק אומרים לך, כן או לא? גם אחרי חודשים בקרבת הודים מהנהנים - בא לך לצרוח תחליטו כבר! או כן או לא, למה ביחד לעזאזל?!] באמת, מבחינתי הכל מתגבש לתמונה אחת מדהימה שהיא הודו, יפה, רועשת, מיוחדת ומדהימה. 

אבל הדאודורנטים [!] - זה בלתי נסבל. האנשים פשוט לא יודעים לייצר דאודורנט ראוי! כל שאר מוצרי ההגיינה שלהם מומלצים ביותר מבחינתי, אבל, עשו לעצמכם טובה, התרחקו מדאודורנט הודי מקומי.

- בורחת, בלי חשבון, בלי לחשוב, מאתרת טלפון ומדווחת שאני פה, הכל בסדר, לוידת מתי אחזור.

הודו. אמא הודו. המקום היחיד בעולם שנתן לי להרגיש בבית. לא מוכר, לא מחבק אבל ביתי מכל מקום אחר שיצא לי לבקר בו [סליחה, אמא].

כל לילה אני מתעוררת עם חיוך מאוזן לאוזן שנמחק כשאני מזהה את עצמי מיטה הנוחה, בחדר נקי - עם טמפרטורה נעימה. לעזאזל, אני פה.

מה לא הייתי נותנת בשביל לאמץ לי איזו חלקת אדמה ופיסת מודעות הודית אמיתית.

חשיבה קארמתית בריאה, בלי אגו, סופר אגו או איד, רק אם אפשר עדיף בלי צרעת.

מעניין אם גם היא מחכה לי לפעמים...?

ז"א, מובן מאליו שלונדון לא, אבל להודו יש דרכים נסתרות.