אוף. אנלוידת.

אני מנסה לא לדאוג.

אני באמת מנסה, אבל זה כמעט קשה מנשוא, ובמיוחד בהתחשב בעובדה שבפעם האחרונה שהצלחתי לא לדאוג קרתה התאונה.

הפעם האחרונה הייתה לפני יומיים.

ומה אם חלילה יקרה משו? מה אם הוא יצטרך משו?

ואם הוא יאבד את הדרך? יפספס את האוטובוס, רכבת, משו?

הנתק הזה, השקט הזה שנוצר בואקום של הביחד, מרגיע ומלחיץ בו"ז.

לפעמים נדמה לי שאני נבלעת לתוכו, לתוך זה, כמו במאגרי שומן של זחל גדול במיוחד.

אין שלט יציאה.

ותקופה קשה עוברת, זה מה שאני אומרת לכולם, אבל האמת היא שהכל מסביב מתפורר ואם הוא לא היה כאן להדביק, כנראה גם אני הייתי.

חתיכות חתיכות מהאמון שלי בעולם נופלות.

ככל שהחיים מתקדמים נדמה שאתה פשוט לומד איך להתמודד טוב יותר עם משברים, עם העןבדה ששלווה היא רגש חולף, הרבה יותר נדירה משמחה.

כי קל לשמוח. יש דברים משמחים, מאוד משמחים, דברים קטנים שמציפים אותי במשו שמזכיר התרגשות של ילד כמו לעשות משקפיים חדשות,

או לחבק את פיצקי מבלי שהוא יגיד שאני מציקה לו, לפגוש חברים ישנים, לקבל דובדבנים בהפתעה, לקבל 100 במבחן, למצוא קיפוד בגינה ליד הבית, להספיק לאוטובוס בהפתעה, לדבר עם אבא בטלפון, למצוא חשופית באמצע הסלון [להצליח לא להרוג את החשופית באמצע הלילה בסלון]...

אבל מה באמת מספק?

מה באמת משכיח את כל הבלאגן?

מה גורם לך ללכת לישון בלילה ובלי לחשב את כל הדברים הכמעט נפלאים שקרו לך היום, להרגיש שבסה"כ - החיים שלך בסדר.

אני מכריחה את עצמי כל הזמן לחפש את הדברים המוצלחים שקרו לי לאחרונה, בניסיון לראות את החיים כמשו שרצוי לשמור עליו. לא כל יום זה מצליח.

לפעמים - הרבה יותר ממה שאני מסוגלת להודות - אני מוצאת את עצמי פונה לאלוהים, מבקשת שישמור עליהם, שידאג להם, שיעזור להם.

ואז אני תוהה, אם הוא שם ומקשיב, למה לו לעזור למישי שלא בטוחה שהיא בכלל מסוגלת להאמין בו?

ציטוט היום -

           " 

- איך אנשים היו מתמודדים פעם בלי פלאפון?

- אנשים היו מתים פעם.

-אנשים מתים גם היום.

-כן, אבל עכשיו יש להם דרך להודיע על זה.

- אז מה שאת אומרת זה שאת רוצה הודעה לפני שהוא מת?!

           "