אוף. אנלוידת.

אני כ"כ עייפה.. לא, בעצם אני מותשת!

עייפות היא משהו שאפשר להתמודד איתו - הולכים לישון, שותים קפה, מקלחת קרה.

אני בשלב שאחרי, כ"כ אחרי.

מה נותן לאנשים את הזכות, או לפחות את המחשבה שיש להם הזכות לגעת באחרים?

אני שונאת שאנשים זרים נוגעים בי, החל מזקנות שצובטות את היד בתור לבדיקה בטחונית בתחנה מרכזית ועד בעלי דירה מדושני עונג עם כף יד מזיעה.

מעטים האנשים שהמגע שלהם הוא בסדר, שלא לדבר על מבורך, אבל אני משתתפת במשחק, מחייכת, עם שיניים והכל.

איפה עובר הגבול שלי? איפה עובר הגבול של כולנו? בתחת? בחזה? בליטופים שאינם במקום? באנשים שמתחככים בך באמצע רחוב הומה?

ישראל 2012, מדברים על זכויות האישה, על שוויון הזדמנויות ועל חברי כנסת, ראשי עיריות, שרים שמטרידים ואונסים נשים ובחורות.

מדברים על פדופילים, אנשים כ"כ מצליחים, שמרוב הצלחה הם שכחו איך סוגרים רוכסן במכנסיים.

אני נוסעת ברכבת הקלה בירושלים, עיר הקודש שמזמן איבדה את הקדושה שלה בעיני, ומוצאת את עצמי מנערת ממני, בפעם השלישית בעשר דקות גבר בגיל העמידה בחליפה יקרה ותיק מנהל ששכח ככל הנראה שכדי לגעת במישהו - יש לבקש רשות.

אחרי שכבר התרחקתי והוא נצמד, ושוב התרחקתי ושוב הוא נצמד וליטף, ניערתי אותו מעלי שוב והתרחקתי - ושוב, חזרנו לריקוד - קיבל אומץ הבחור ובלי לחשוב פעמיים תפס לי את החזה ומשך אותי אליו - ככל הנראה כי בשלב הזה כבר התרחקתי מדי לטעמו - ואנשים סביב מרותקים כמו הגיעו לזירת אגרוף, אף אחד לא מתערב, לא מציע עזרה. דחפתי אותו בכל הכוח, רועדת מזעם וגועל מצאתי מקום "מסתור" מאחורי סבא חרדי נחמד ועיוור למחצה, ששאל אותי אם אני יודעת על מה הרעש ברכבת כי מכאן הוא לא רואה כלום את המשך הנסיעה ביליתי בהתכווצות אל הקיר וניסיון להמנע מלהרגיש את המבט שצורב לי את הנשמה.

ירידה מהרכבת, מליון אנשים, כולם דוחפים - חלק לעלות וחלק לרדת, איבדתי קשר עין הם החוץ ופתאום אני מרגישה את השמלה שלי מונפת באוויר ויד מחוספסת חופנת לי את הישבן ומתקדמת לאיטה קדימה, אני כלואה, אנשים לא זזים ולראשונה בחיי אני מוצאת את עצמי דוחפת את כל מי שסביבי נלחמת לצאת החוצה.

אני מניחה שהעניין כולו נמשך פחות משלוש דקות, שזה הזמן שהרכבת התעכבה בתחנה, אבל שלושת הדקות האלו הספיקו לצרוב לי בזיכרון את המגע המטונף, לנצח.

החלק העצוב הוא - שלא עברה במוחי המחשבה להתלונן, הרי מה כבר יעשו? מה כבר ישתנה? זו לא הייתה הפעם הראשונה שמצאתי עצמי מגרדת ידיים של מישהו אחר מהגוף שלי, זו לא הפעם הראשונה שאני תוהה איך כ"כ הרבה אנשים יכולים להיות אדישים?!

זה הגוף שלי, והוא שייך רק לי. אנשים עושים כ"כ הרבה רעש מפריצה לרכוש - לבית, לרכב, לחנות, דווח שאתה רואה מישהו מנסה לפרוץ -(כמעט) מהר מגיעה מהשטרה באיחור האופנתי הקבוע שלה, אבל אם מישהו מנסה לחדור אליך לגוף, באור של יום הומה אנשים - אף אחד אפילו לא יכווץ גבה וישלחו אותך לדרכך.

וכן נגנב לי משהו, בכל אחת אוחת מהפעמים בהם אנשים מתנהגים בנו כחיילי משחק - נגנב מאיתנו - מעט כבוד עצמי, מעט תחושת ביטחון והרבה מאוד שלווה.

מי מפצה אותנו על זה...?

"מאז המחאה הגדולה אני מזהה יכולת ורצון להקשיב, אנשים נפתחו, זה הזמן לדחוף לכיוון הנכון, להפסיק את הדעות הקדומות ולהשמיע את עצמי, יש לי זכות קיום וזכות אמונה ואני מעוניין לשתף אחרים בזכות הזו, או לפחות לפקוח להם את העיניים, להסביר שאני כאן מבחירה ואין חובה, ואין כפייה אבל הדלת פתוחה לכולם, בשני הכיוונים, יש גם כאלו שבחרו לצאת מהדלת ולא להכנס, וגם זו זכות. אני פשוט רוצה שיקשיבו לי, שינסו להבין, שלא ירתעו מהחזות, זה כ"כ נורא?!"

באוטובס החוצה מהעיר, פגשתי אותו, בחור צעיר, אולי בן 18, פיאות ושיער וזקן ארוכים, כיפה גדולה, עיניים נוצצות וקרזימה.

התבקשתי לחוות דעה על מגזין (מופלא!) שבדרכו לצאת, מתוך מחשבה, אולי נאיבית, שיש מי שיקשיב.

בלעתי את המילים הכתובות, החמאתי על היצירה המוצלחת באמת ואיחלתי לו בהצלחה, בלי הרבה אמונה שההצלחה תגיע.

אבל המילים האלו מהדהדות לי בראש, זה באמת כזה נורא לנסות ליצור הבנה? הקשבה? אם אני, שהאמונה ממני והלאה לרוב, מסוגלת להקשיב, למה רובנו לא?