אוף. אנלוידת.

במדינה מתוקנת, אנשים הפועלים לרווחת הציבור מועלים על נס - עובדים סוציאליים, אחיות, מורים, זוכים להערכה, לפחות.

לימודי הסיעוד אינם מקצוע מבוקש במיוחד, כי "מי רוצה ללמוד 4 שנים כדי לסיים כמגבון ישבנים בסופם?" כן, זו השאלה שאני שומעת מכל כיוון מאז התחלתי ללמוד, שאלות נוספות הן – "מה יש ללמד אתכן במשך 4 שנים? הרי בסופו של דבר אתן רק עושות מה שהרופא אומר!" ו "מה אחיות כבר עושות בבית חולים?" וגם "אחיות רק לוקחות דם ונותנות זריקות, זה מה שהן שוות".

סטודנטים לסיעוד עוברים שבעה מדורי גיהינום לפני שהם מקבלים את התואר הנכסף, זה שמאפשר להם גישה לחולים, לאנשים נזקקים, למשפחות שלהם. אנשים שהולכים ללמוד סיעוד לא עושים זאת בשביל הכסף (כי בואו נודה באמת – אין כסף במקצוע), לא בשביל השעות הנוחות, לא בשביל אפשרויות הקידום ובטח לא בשביל התהילה (כי מי שם על אחיות?) - הם עושים את זה מתוך רצון מבעבע לעשות משהו בשביל אחרים, לטפל, לתמוך ולהיות שם, דווקא במצבים הכי קשים – במצבים של חולי, במצבים של קושי ושל אובדן -  אובדן עצמי, אובדן עצמאות, אובדן של בן משפחה, אובדן תקווה, במצבים הכי רגישים ומרגשים – של ניצחון, גבורה והתגברות.

לימודי סיעוד נמשכים ארבע שנים (במהלכן לומדים ונבחנים על – ביולוגיה, פתולוגיה, אימונולוגיה, וירולוגיה, קרדיולוגיה, כימיה, גנטיקה, פסיכולוגיה, פרמקולוגיה, כירורגיה, תקשורת, אורתופדיה, גריאטריה, מיקרו – ביולוגיה, סטטיסטיקה, אורולוגיה, סוציולוגיה, ביוכימיה, אנטומיה, פיסיולוגיה, תזונה, פיזיותרפיה, גניקולוגיה, אורולוגיה, אומדן גופני, חשבון מקצועי, כתיבה מדעית, יסודות הסיעוד, אמבריולוגיה טרטולוגיה, אונקולוגיה, בריאות הנפש, אפידימיולוגיה, סיעוד הילד, סיעוד המבוגר, סיעוד האישה... והרשימה עוד מתארכת), ארבע שנים ארוכות, צפופות, מותחות, מעייפות, ארבע שנות לימוד בשכר מלא, סה"כ 16 סמסטרים עמוסים שעות לימוד, מבחנים, לחץ ושעות לא שעות, סה"כ – 198.5 נקודות זכות להשלמת התואר.

יותר מחצי מהאנשים שנרשמו – לא יסיימו את התואר.

רובם ינשרו עוד בשנה הראשונה, לא יעברו את הבחינות, יגלו שסיעוד הוא לא בדיוק מה שהם חושבים או פשוט ייכנעו ללחץ והעייפות, לקושי לעמוד בתשלומי שכר הלימוד (עם 10 קורסים לפחות בסמסטר, לא קל להחזיק עבודה). מי שיישאר יאלץ להמשיך להתמודד עם עומס, עם עייפות, יעבדו (ללא שכר כמובן, הרי אנחנו לא רופאים, לנו לא מגיע תשלום על הסטאז') לילות, ימים ושבתות בכדי לסיים את הלימודים, כן, גם בתקופת המבחנים. יתמודדו עם מבחנים מעשיים ועיוניים, עם מאושפזים שמזלזלים במקומם, עם צוות קבוע שמתנשא מעליהם ועם האתגר הגדול מכולם – המבחן הממשלתי.

מי שהצליח ושרד את ארבעת השנים, ואף עבר את המבחן הממשלתי, זוכה להגיע לבית החולים, שם הוא יגלה, למרבה הצער – לא מעט חומות. מצד המטופלים שמזלזלים, מצד הצוות הרפואי וגם, ובעיקר מצד ההנהלה.

אחיות לעיתים קרובות נתקלות באלימות מילולית ופיזית בבתי חולים – מצד המטופלים והמשפחות, שממתינים וממתינים לשירות בזמן שהמחלקה מלאה, שכועסים על "חוסר סבלנות" (שהוא באמת פשוט מחסור בזמן) ועל חוסר היכולת של האחות להתעכב לנצח ליד מיטה של כל חולה, לרחוץ להאכיל או פשוט להחזיק את היד של החולה.

מיותר לציין שאחיות גם חשופות למחלות – החל משפעת וכלה באיידס חיידק טורף, מחלות שהן עלולות לקחת איתן הביתה, למשפחה, מחלות שלא לכולן יש חיסון.

אפשרויות ההתפתחות של אחיות בארץ מאוד מוגבלות, בניגוד לאירופה או ארה"ב שם ישנן אחיות מרדימות, אחיות קליניות (המורשות לכתוב תרופות, לבצע פרוצדורות כירורגיות ועוד), אחיות תרפיסטיות – בארץ כל ניסיון לקדם ולהגדיל את תפקידי האחיות נתקל במחסומים, הרופאים, שמתלוננים (ולחלוטין בצדק בעיני) על עבודתם הקשה, דואגים מאוד למקומם ולכן מנטרלים את האפשרות, כך גם הפסיכולוגים והפסיכותרפיסטים.

מעליב להגיד, אבל אחיות (וכמובן גם אחים), עם תואר וגם עם ניסיון של שנים אינן מורשות להחליט על דרך הטיפול בחולה בעצמן, ואפילו יותר מזה, "פריווילגיות" כמו מתן משככי כאבים נפוצים – אקמול למשל, מצריכים אישור רופא וזאת למרות שכל חייל שעשה קורס חובשים יכול לחלק כאילו מדבור בטיק – טק, העובדה שאחיות לומדות  פרמקולוגיה בהיקף רחב – החל מדרך הפעולה של תרופות, דרך תופעות לוואי, התוויות למתן, משך הפעולה בגוף ועד השפעת צירופי תרופות זו על זו ועל הגוף – אינה משנה, ככל הנראה. גם בדיקות דם, חיסונים, מתן חמצן ומתן תרופות החייאה מצריכים אישור רופא.

אחים ואחיות מקריבים כל מה שיש להם, בתמורה למעט סיפוק – הסיפוק שבלראות חולה מחלים – ומשתחרר, הסיפוק שבליווי וחיזוק משפחה של חולה, הסיפוק שבצפייה בתרופות, ניתוחים וטיפולים המצילים חיים.

מוותרים על החופש (מי שמע על חמישה ימי עבודה בשבוע במקצוע הזה? או על חגים?), מוותרים על זמן פנוי, מוותרים על שלווה (כי איך אפשר לחזור הביתה ולכבות את כל מה שקרה במחלקה?), מוותרים על סדר יום קבוע, על מנוחה, מוותרים על חגים לפעמים, ועל זמני איכות עם הילדים.

אנחנו נמצאים בתחתית הרשימה של מספר אחיות מול מספר אזרחים, פלא שאנשים מתלוננים על שירות? איך יכולה אחות שעובדת כבר 40 שנה באותה מחלקה 6-7 ימים בשבוע, ללא חופשים ומנוחה וללא הערכה – ולא מדובר רק על הערכה כספית או כזו שמגולמת באמצעות תנאים טובים יותר, אחיות לא נחשבות בארץ ישראל, הן חשופות לזלזול ואלימות מתמדת – להמשיך ולטפל באותה התשוקה שהייתה ביום שהתחיל ללמוד? איך יכולה אחות שכזו שלא להשחק?

אבל אנחנו מרימים את הראש, ונלחמים בגאווה, לא מוותרים על החלום. אבל מה קורה כשהתנאים האלו מתחילים לפגוע בחולים?

קשה לשמור על פרטיות של מטופל כשהוא שוכב במסדרון בית החולים, כשאין שום דבר שמונע מכל עובר ושב להסתכל עליו, לצקצק וכמעט להספיד אותו. קשה מאוד להגיע לכל מטופל בזמן ולענות כל צרכיו כשתפוסת המחלקה היא 150% חולים ורק 51% מהאחיות שאמורות להיות.

אחות שעובדת בבית חולים, בשכר מינימום (שעולה רק הודות לתוספות – משמרות לילה, שבתות וחגים), מגדלות ילדים ומחזיקות בית, משפחה, צריכות לפעמים להחזיק ביותר מעבודה אחת, חלקן עובדות בנוסף בבית הספר לאחיות, חלקן במרפאות וחלקן ביותר ממחלקה אחרת, הן מותשות, הן פגועות והן מביאות את זה הביתה, וכן, גם לעבודה. אחות שבמקום להגשים את החלום ולעזור ולפתח את החולים מוצאת את עצמה רצה ממיטה למיטה, מחולה לחולה, קורסת, לא מוערכת בעיני אף אחד, אולי מלבד המשפחה והחברים שסובלים גם הם מחסרונות העבודה, מהעומס והבלגאן, מהמחסור בזמן, הופכים בסופו של דבר לפחות מבינים, פחות מעריכים.

אז כן, זכותם המלא לדרוש תנאים הוגנים – שכר הולם את הנתינה, שאינו מורכב מתוספות שאינן נחשבות בסופו של דבר בפנסיה, כי אחרי שנים של שירות למען הקהילה ועשייה חדורת מוטיבציה לשינוי ועזרה – יגלו שהפנסיה שלהם מורכבת מהשכר המינימלי, פחות משכר מינימום אותו היו מקבלים ללא התוספות.

את מחסור האחים/ות יהיה קשה לתקן, זה מצריך הוזלת שכר הלימוד, שיפור התנאים ההולמים לאחיות בכדי "לפתות" אנשים להגיע וללמוד, ומעל הכל – זה תהליך שייקח זמן.

הוספת אחים ואחיות מעשיים הוא רעיון יפה, אך אינו מספיק. האם הייתם רוצים שאח או אחות מעוטי ידע וניסיון (באופן יחסי, כמובן) יטפלו בקרובים שלכם? אני יודעת שאני לא. זהו מהלך שיוזיל את התפקיד בעיני אחרים, וגם בעיני האחיות עצמן, כי למה ללכת ללמוד ארבע שנים באוניברסיטה כשכל ילד בתיכון יכול לקבל את התעודה ללא מאמץ?

אני כועסת על שביתת האחיות, בוודאי.

אך אני לא יכולה להאשים אותן, אני מסכימה עם הדרישות ומבינה את הצורך לעשות הכל כדי לקבל את המגיע לך.

אני לא כועסת על האחיות. לא, אני כועסת על המדינה. אני כועסת שבזמנים מודרניים שכאלו אנשים צריכים להגיע למצבים נואשים בכדי שמישהו יקשיב לקריאת המצוקה שלהם. אני כועסת שיותר שלא מקשיבים לדברים שיוצאים מפי השובתים אלא מחפשים בין השורות "אה, הן בוכות על עומס ושחיקה? הן בטח רוצות עוד כסף" "הן אומרות שהמחלקות עמוסות? בטח, זה כי הן עצלניות, הן רוצות לעבוד פחות", אני כועסת שבמדינה מתקדמת והכה הומניטרית כשלנו, עד שאנשים לא נפגעים – הם אינם מקשיבים, שלא ניתן לקיים משא ומתן ללא איומים ושביתות.  

המטרה בשביתה הזו היא לגרום לאנשים, ובמיוחד לממשלה להבין – אנחנו לא מכונות, לא רובוטים ולא טכנאים. אנחנו צריכים יותר מזה בשביל להמשיך ולבצע את העבודה שלנו כראוי, היצורים הכי אנושיים עלי אדמות, הכי רגישים וקשובים מבקשים ממכם – תקשיבו לנו. אנחנו מטפלים בכם, 24/7 ולא מבקשים תמורה, לא מבקשים דבר מלבד לראות אתכם משתקמים, עכשיו אנחנו רוצים קצת יותר – אנחנו רוצים הקשבה, ואמפתיה ואכפתיות, כל מה שאנחנו מבקשים זה מה שאנחנו נותנים ביום יום, כדרך חיים, לכל אחד ואחת מכם.

ויסלחו לי בבקשה האחים הגברים שמעט נדחקו פה לפינה, קל לי יותר, מהסיבות הברורות, לכתוב בלשון נקבה, אל העשייה והעבודה שלכם מבורכת לא פחות, מן הסתם.