אוף. אנלוידת.

ועכשיו אני חושבת שאני יודעת איך הכל התחיל.

כמה שברירי הכל, כמה מעט משמעות אנחנו נותנים לדברים שמתגלגלים בסופו של דבר לכדי אירוע משנה חיים.

 איך הייתי אם לא?

שבריר של זיכרון מלווה אותי במהלך השנים, בלי שום סיבה ברורה - הייתי צעירה, זה היה שולי, לא שונה מכל סיטואציה מקבילה.

יום כיפור, אבא מוערץ אחד ודרך ארוכה ללכת, אלו הבסיס של הכל.

אני זוכרת את הדרך, רסיסים מהשיחה, בעיקר אני יכולה להרגיש את האג'נדה הכה מוגזמת לילדה קטנה,

תחושה שממלאת אותי עד היום כשאני נלחמת בתוקף להבין את הסיבוך שנוצר מאחורי משהו כ"כ פשוט, 

כה קטן וטריוויאלי - שיכול להפוך הכל.

הקרב הפעם התנהל על ניסיון להבין למה לעזאזל אנשים נלחמים,

המשפט הזה, שכנראה עבר שיפוצים במוח שלי במהלך השנים היה תמים אבל גם כועס.

"למה שאנשים בכל העולם לא יוותרו על נשק ולא יהיו מלחמות? הכל יהיה הרבה יותר קל"

הייתי מרוצה מהתזה הקצרה שלי, מנסה להבין איך, למען השם, לא חשבו על זה קודם?

ואז הטון הזה, שאולי שמעתי לראשונה, הטון ששמור למקרי קיצון איומים - שכנים מרגיזים, החברה של אמא שמדברת יותר מדי, ועל שטויות -

היה מופנה כלפי, ובחוסר סבלנות של מי שילדה קטנה (בת כמה הייתי? 5? 6? אח"כ כמעט והפסקנו ללכת...) התישה אותו סופית הוא אמר

"די. זה לא יקרה, זה לא יכול לקרות, פשוט תעזבי את זה ותהיי קצת בשקט".

ואני זוכרת את ההפתעה, את התחושה המפלחת של כאב, ומבוכה.

לא שאני יכולה להאשים אותו.

גם היום, חמושה במודעות עצמית וצורך לרצות, אני מודה בפה מלא - לפעמים אני חופרת.

אמת.

אבל אבא שלי, האבא היקר והמקודש שלי.

ואני חושבת שאז התחלתי להתגמד.

הפסקתי לחפש דרכים לשנות, הדחקתי את הכעס ובעיקר שתקתי.

ואבא?

הוא בטח שכח, והוא עדיין מוערץ.

ציטוט היום - 

"זו הייתה תרופה נהדרת, באמת. הוציאו אותה משימוש בגלל איזו תופעת לוואי של... מוות.

אבל יופי של תרופה. בחיי. עובדה - הם לא מתו מסוכרת".