אוף. אנלוידת.

למוזיקה יש יכולת מדהימה לדחוף את הידיים שלה לתוך הגוף שלך, למצוא את הנשמה ולטלטל חזק חזק, לזרוק אותך למקום כ"כ רחוק, שלא חשבת שתוכל לדמיין אותו שוב.

אני משותקת מפחד.

החלום שלי עומד בפני סכנה ממשית, אני מנסה לשכנע את עצמי שיש לי, ולו מעט, שליטה בהשתלשלות העניינים, אבל אם להיות כנה באמת - אני לא מרגישה ככה, אפילו לא קרוב לזה.

אני מנסה לחשוב מה לעשות עם החיים במקום התשוקה היחידה שאני יכולה להעלות על דעתי, בזמן שאני צופה בה מתרחקת ממני, ואני חסרת אונים.

אני לא יודעת מה יהיה, אני לא מבינה לאן בדיוק החיים מנסים לקחת אותי, אבל אני חייבת למצוא דרך לרדת מהמסע המטורף הזה.

אני מסוחררת ומובחלת ובעיקר מפוחדת.

מעולם לא הייתי אדם שנלחם, דברים באו בקלות או נשכחו בקלות או סווגו כמיותרים.

ועכשיו, מה עכשיו?

החיים באקדמיה הם גלגל ייסורים מתמשך.

אולי אני טיפשה משחשבתי.

כנראה.