אוף. אנלוידת.

זה נכון, שעה לאחר נטילת ריטלין והיחיד שמתרכז פה זה הבלאגן.

מאז שהתחלתי לקחת ריטלין חיי הלימודים שלי הפכו קלים יותר, אני מרוכזת יותר, זוכרת יותר, נהנית מחומר משעמם, גן עדן. 

הבעיה היחידה היא שצריך להגיע עם מוטיבציה, משו שככל הנראה השלתי מעצמי מאז נגמרו המבחנים, ונכון לעכשיו אני לא מצליחה לשכנע את עצמי ללמוד.

והריטלין תקף לזמן מוגבל, ומספר הכדורים מוגבל גם הוא, ובזבוז של זמן על ריטלין הוא עברה הגוררת עונש במוחי הצר...

במיוחד אם התנאים המוקדמים מתאימים.

אז הבית מבולגן, אבל לא יותר מבדר"כ.

ועשיתי כביסות.

ושטפתי כלים.

וטיאטאתי את הבית כולו.

אפילו הורדתי את המצעים!

תנאים אידאליים ללמידה, אלא שהראש שלי לחלוטין במקום אחר.

יו, היא אמא!

אני לא מאמינה שזה קורה, אני לא מאמינה שזה אמיתי, לעזאזל אני לא מאמינה שעברו 9 פאקינג חודשים מאז שהתחיל כל התהליך, הכ"כ קצר הזה בו איבדתי את הילדה המצחיקה וקיבלתי במקומה אמא לילד. אמיתי. ומבחירה.

אני חושבת שזה מה שהלחיץ אותי באמת, יותר מכל דבר אחר. הבחירה הזו.

העובדה שלא מדובר בטעות טיפשית וחסרת אחריות, של ילדה שנכנסה להריון והשתבשה החשיבה מההורמונים והחליט להשאיר אותו.

ולא מדובר בלחץ משפחתי או קנאות דתית.

לא זו בחירה, בחירה שקולה ומודעת.

והיא מלחיצה אותי.

כי היא אומרת שאני כבר בגיל שבו האנשים אליהם אני מייחסת שפיות ותבונה סביבי - איבדו לחלוטין את השניים, או שהעולם הסתובב מהר יותר ואני נשארתי מאחור. 

כי איך זה הגיוני אחרת?

מתי הפכנו למבוגרים?

מתי התחלתי "להחזיק בית" ולא פשוט לגור?

מתי קרה שהייחוס המקובל למי שגרר עם החברים שלי ממקום למקום הוא "בעלה" וא"אשתו"?

מתי התחלתי להשתמש במילים "בני זוג" ולהתפעל מכריות נוי? 

איך קרה שהדבר שאני הכי מעוניינת בו   ב ע ו ל ם    כרגע הוא פוד פרוססור, כזה שמאפשר לעשות בצק פריך?!

ולמה אף אחד לא הזהיר אותי שהבגרות מתגנבת אליך באיטיות, שבכל פעם שאתה עוצר לבדוק, אתה טיפה יותר קורב להזדקנות, מעט יותר מיושב והרבה יותר רחוק מכל מה שדמיינת שתהיה?

התחלתי "לעבוד" במחלקות, זה במרכאות כי אני עדיין לא מקבלת על זה איזשהו גמול מלבד החיוך של האחראית בבוקר.

וזה לא 'עדיין' בקטע של "עוד לא הכנו לך תלוש משכורת", זה 'עדיין' בקטע של - "יש לך עוד שנתיים וחצי של הקזת דם עצמי לפני שנסכים לשלם שכר מעליב שלא משקף את ההשקעה והרצון התמוהים שלך למקצוע הזה".

אני לא מתלוננת על זה שאנחנו לא מקבלות שכר, או על זה שאנחנו משלמות על הזכות לעבוד בחינם, כל זה ידוע וברור מראש וזה השלב לו חיכיתי יותר מכל ובאופן הקלישאתי ביותר עלי אדמות אני באמת מרגישה שהערכה, אפילו שולית של מטופל אחד - שווה שמונה שעות עבודה.

ויותר מזה, אני באמת מאמינה שכדי לשנות משו צריך להשקיע.

אני לא לגמרי יודעת מה אני מתכננת לשנות, אם בכלל. אולי את החיים שלי בלבד, אבל עדיין, זה מצריך השקעה.

יצאתי למסע מפרך בעקבות החלום שלי, ואני לא אשקר ואומר שציפיתי לכל התלאות שהיו בדרך, אבל אני באמת מקווה שיבוא יום וזה ייראה כמעט שווה את זה.

אז מאז שהתחיל גל החתונות - ילדים - מעברי דירות סביבי אני תוהה עם אילו מהפרויקטים המיותרים האלו הייתי מסוגלת להתמודד, לא עכשיו בהכרח אלא מתישו בעתיד המוגדר כגלגול הנוכחי שלי - ואני מגיעה למסקנה שאף לא אחד מהנ"ל, תודה.

אני אוהבת  טוב, זה שקר, אני כמעט מחבבת את החיים שלי כמו שהם עכשיו, ההבנה שהזמן מתקדם הרבה יותר מהר מהמודעות שלי והמחשבה שאולי התת מודע מנסה להדביק אותו - זה יותר מדי בשבילי ביום ראשון בצהריים שבו הברזתי מהלימודים עם מעט רגשות אשם ועוד פחות מזה מוטיבציה להוציא משו יעיל מהיום הזה.

אז אני כותבת.

ולאן זה לוקח אותי בכלל, בעצם?

הלוואי שיכולתי לחזור לגיל 16 לעשור נוסף, אני מאמינה שלא מיציתי את כל מה שאפשר היה בזמן,

לא הוגן לתת לילדה בת 16 לנהל את החיים בגיל 16, הם מפספסים כ"כ הרבה דברים!