איך זה קרה לנו?
איך אנשים התחילו להתבלבל בין אידיאל לטירוף?
מוות הוא מוות הוא מוות.
ואל לאדם באשר הוא אדם לשמוח לאידם של אויביו כאשר אלו נופלים למותם.
אשקר אם אומר שאני לא מבקרת לעיתים קרובות את המדיניות האלימה שננקטת, לפעמים, בשטחי עזה.
אני לא תומכת, מעולם לא תמכתי ולעולם לא אתמוך בכיבוש, כמו גם בהפרדת שטחים.
אני מאמינה שלכולנו מגיעה האפשרות לחיות את חיינו בשלווה לה זוכים תושבי מדינות אירופה, למשל, והדבר אמור הן לגבי תושבי קצות הארץ והן לגבי אלו היושבים מעבר לגבול.
יש בי ביקורת (ולא מעטה) על אופן ההתמודדות עם "אויבנו" בעזה. ויש בי רחמים כלפי אותם אזרחים שבעל כורחם נאלצים לספוג את תוצאות המעשים של קבוצה קיצונית מצומצמת ואלימה.
אני סולדת מאנשים שטוענים כי מדינת ישראל שייכת אך ורק ליהודים, ובמיוחד מאותם אתאיסטים שבעת הצורך הופכים מאמינים גדולים בתורה ובדבריה ולפתע מתעקשים שמדינת ישראל הובטחה ליהודים וזוהי זכותנו מעצם היוולדנו לדת הנכונה לאחוז חזק בגדרות המדינה ולצעוק "שלנו!".
ללא קשר לאמונה דתית – אדמה היא אדמה והיא שייכת לעולם, לא לנו וכמו כל כיבוש אחר שנעשה בהיסטוריה, מוצדק או שגוי, גם אבותינו הגיעו לכאן פתאום, לאחר אלפי שנות גלות ונזכרו כי הובטח להם וכי הם מעוניינים לממש את זכותם (באמת ציפיתם שתושבי האזור יקומו וילכו? יורידו בפניכם את הכובע ויאמרו "בכבוד?"), וללא כל התחשבות במשפחות, בודדים או ארגונים פינינו ממה שייחסנו כשלנו את התושבים, באלימות ותוך שינון האידיאולוגיה כתפילה.
כך שאם חוזרים לחוק הקטנוני והילדותי של "אני הייתי כאן קודם" – הם ללא ספק יכולים לומר "היינו כאן קודם, אתם הלכתם, אנחנו תפסנו" ובעיניהם יש להם הזכות המלאה לדרוש בחזרה את שהיה שלהם כמו שלנו הייתה אז הזכות בעיננו.
כמובן, אני לא מסכימה עם הדרך שבה הדברים נעשים בגזרה הפלסטינית, אין דבר פחדני ועלוב יותר מתקיפת אזרחים אלימה גם אם נעשית על טהרת ההקרבה העצמית, כי לא, המטרה אינה מקדשת את האמצעים.
רגעי השחרור של גלעד שליט מהשבי גרמו לדמעות להצטבר גם בזוויות עיני ולבקש בתוך ליבי - עין תחת עין ושן תחת שן.
כמובן שאני אסירת תודה על כך ש'יש לי' מדינה, על כך שאני יכולה לדבר בשפה האהובה עלי, על כל כך שאיני נרדפת בביתי שלי ועל היכולת הבסיסית להיות גאה במסורת אותה הורי והוריהם כיבדו במשך שנים על שנים, מקום בו אני יכולה להתחבר לשורשי הקיום שלי ושל משפחתי, איני יכולה לדמיין את הזוועות שנעשו לאנשים רק בשל אמונתם, ואני מודה על הזכויות לחיות את חיי בתמימיות יחסית.
אך איני מסכימה גם עם הדרכים בהן פעלו כל אותם ארגונים צבאיים שאנו כה גאים בהם ובפועלם (מחקר קצר על חיילי הפלמ"ח למשל, יחשוף מהר מאוד שלא מדובר היה רק בקדושים מעונים שהקריבו עצמם לטובת הקמת מדינה, נעשו גם דברים שלא לצורך ומתוך איזו תחושת גדלות מיותרת, תאוות דם או הרצון הפשוט והמגוחך להדגים כי השרירים שלנו גדולים יותר), קל מאוד להציג את הצד השני כאויב, ללא ביקורת עצמית כלל – זה בדיוק מה שעושה מערכת החינוך מזה שנים רבות.
נכון, סבלנו כעם לא מעט.
וכן, מגיע לנו להגיע למנוחה ולנחלה. אך מה מצדיק את המנוחה שלנו אם היא מתקיימת רק על פני מנוחתם של אחרים?
ומי אנחנו שננופף בסבלם של דורותד קודמים כהצדקה להתנהגותנו בימים בהם אנו ממשיכים להוקיע מחברתנו אנשים על סמך אמונותיהם או מוצאם?
אינני חושבת שציונות היא פשע כנגד האנושות, ואינני מבקרת את הצורך הבסיסי בביטחון והגנה של מי מאיתנו.
אך אני כן מבקרת מאוד את הבחירות של שני הצדדים, מגנה את הקיצוניות שבכל צד.
אבל יותר מכל אני מגנה את מי ששמח במותו של אחר.
אין זה משנה מה הייתה הסיבה למותו ואילו צידוקים (עלובים כמובן, שהרי אין מה שיצדיק לעולם נטילת חיים אם מכוונת ואם בתום לב של אדם) ניתנים לכך. מי שפעיל למען זכויות האדם, מי שרודף צדק אמיתי – לא יוכל לעולם להרים ראשו בגאווה ולומר "ניצחנו" כאשר רגלו מונחת על גופת אויבו.
מוות הוא מוות הוא מוות.
ומוות הוא עצוב.
אך עצוב מכך הוא שאנשים מאבדים בדרכם לרדוף צדק את הבסיס שקיים מאחורי רעיון הצדק – הוא אמור להיות שווה לכל אדם באשר הוא. ללא הבסיס הזה, מדובר ברדיפה בלבד, והאדם הרודף אינו מפזר צדק, כי אם רעל.
צר לי עלייך, נועה , על שאיבדת את אנושיותך.
צר לי עלייך ועל רבים כמותך שיושבים אולי בחשכת ביתם ומעודדים בליבם את מילותייך והתנהגותך אך חוששים להביע זאת בקול.
צר לי על משפחתך שצל הרעל אותו פיזרת ילווה אותם זמן רב - אם כי לא מספיק, סביר להניח, כי אם אינך פליטת ריאליטי או דוגמנית מצליחה במיוחד - את מתפוגגת מתודעת האנשים במהירות רבה יותר מסבא סביון ברוח סערה.
וצר לי לא פחות על כל אותם אנשים שאינם רואים את הפסול בשמחה על מותו של אדם ללא קשר לאמונותיו, בחירותיו ומעשיו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
