אוף. אנלוידת.

בגיל 26 אני זקנה, זקנה יותר מאימי שמתכחשת להיותה יריקה קצרה מ60, זקנה יותר מסבתי שרצה לעבר ה80, זקנה.

ילדים הם דבר משונה, במיוחד כשאתה לא בגיל שלהם.

המחמאה החדשה בקרב הנוער החדש (שנדמה לי שמתחיל היום כבר בגיל 8) היא "בא לי לאנוס אותך".

כן, אמיתי ובדוק.

זה גורם לי לתהות - האם הנוער כולו טיפש כ"כ?

טיפש מספיק בשביל לפספס את המשמעות האיומה של המילה? את מה שמסתתר מאחוריה?

אם מישהו היה אומר לי משפט כזה, ככל הנראה הייתי קוראת למשטרה, או לפחות נמלטת מהמקום בצרחות.

אין שום דבר יפה או מחמיא באונס, אין שום הגיון בשאיפה לשמוע את המילים האלו.

ומטריד שלאחרונה נתקלתי בסיפורים כמו "חברה שלי עברה אונס קבוצתי ונשבעתי לא לספר, אם אני אשקר למשטרה יעצרו אותי"?

ו "איזה בדיקות צריכה לעבור ילדה בת 12 שעברה אונס ואיפה לא יספרו להורים שלה"?

והיה גם "אני חושבת שהחבר שלי ועוד חבר שלו אנסו אותי - הם הכריחו אותי לשכב איתם למרות שלא רציתי אבל הם לא ממש הרביצו לי. אני לא רוצה לספר לאף אחד אבל אני מפחדת שאולי נכנסתי להריון, אני לא יודעת אם הם השתמשו בקונדום, איך לבדוק"?.

ואני תוהה, איך לעזאזל יוצא שאותן קורבנות מרגישות צורך להתבייש?

זה החינוך? זו התקשורת? איפה אנחנו טועים?

ואיך להסביר לילדה ש"מפחדת להגיד לאבא שאני לא בתולה, הוא ירצח אותי" שחשוב להתלונן על מי שעשה לה את זה?

ואיך, לעזאזל, להפסיק את קשרי השתיקה?

אנחנו בשנות האלפיים, במדינה שקוראת לעצמה מתוקנת - אין לנו שום שליטה על אלימות ועל חוצפה.

אז אני מצקצקת, כמו זקנה ומסרבת לוותר על העתיד, בניגוד לסבתא.

ואם כבר זקנה צקצקנית -

אני רוצה להאמין שהקטנצ'יק שנולד להם רק לפני שבועיים יגדל למציאות נורמלית, במידת האפשר.

אני רוצה לדמיין שהפיצקים הנפלאים שסביבי ינהיגו עולם טוב יותר מזה שאנחנו עומדים להשאיר להם.

אני רוצה לחשוב שהדברים ברי תיקון.

אני רוצה לשנות, ולא כ"כ מוצאת את הדרך.

ואני מתבישת, כן , מתביישת - שזו המורשת של הדור אליו אני משתייכת, שלי.

ואני לא מצליחה להבין מה לעשות עם הטוויטר הזה.

בחיי שניסיתי לתת לו צ'אנס!