האובססיה החדשה שלי, בהיותי מובטלת כבר הרבה יותר זמן משאני מוכנה להודות (תקולל האוניברסיטה העברית ושלוחותיה) - היא שיפוץ דברים.
לא חלילה כי יש לי יותר מדי זמן פנוי, כן? פשוט כי אנחנו לא ממש יכולים להרשות לעצמנו לקנות - טוב, שום דבר בעצם.
אז החלטתי שנהיה סופר פרקטים ונתחיל לבנות בעצמנו או לחדש דברים, לפחות.
כך שאת סוף השבוע האחרון בילינו בעיקר בליקוט דברים שמצאנו במקרה, ברחובות.
מה אני אגיד, זה לא מרגיש שיא החיים שלי אבל בסוף זה ישתלם.
אז השלל הנוכחי הוא -
- 4 כדי חרס יפהפיים לחצר.
- מזרן מגניב בצבעי אש שנראה כאילו היה האבטיפוס של מזרני עמינח ויהפוך בסופו של דבר לחלק מספסל מרופד או כיסא נוח שהבחור יבנה.
- משטחים שיהפכו בסוף שיוף, ריסוס ציפוי וצביעה לספסל/כיסא נוח + אי - שולחן אוכל למטבח.
- גריל חשמלי לא מתפקד שההורים של הבחור רוצים לזרוק "אבל חבל, תיקח אותו" שעם קצת מזל לא יגיע לעולם.
- 4 כסאות אוכל מעץ שיצבעו מחדש לצרכי מגניבות, ארון עץ מהמם עם דלתות זכוכית שיכיל את כל הכלים (המיותרים) שהגיעו אלינו הודות להורי שעוברים דירה ביום שלישי.
- חגב עצום - ששויך באופן מיידי לפליט של להקת ארבה והושמץ כי מטרתו היא לאכול את כ-ל העצים במרפסת של הוריו של הבחור ולכן הונח תחת קופסת פלסטיק (לא מחוררת כמובן כי "הוא צריך למות! הוא צריך למות! אלוהים לא רוצה אותו פה, הוא צריך למות!"*) במשך חמישה ימים, ששחררנו באיזור עם עשב כדי שיוכל להחזיר לעצמו מעט כוחות "איזה קטעים הוא לא יכול לקפוץ! הוא חלש מדי! איזה קטעים! תראההההה יווו קטעייםםםם".
המסכן רטט תחת קופסת הפלסטיק בלי חמצן או אוכל במשך חמישה ימים (ומי יודע כמה זמן לפני זה הוא היה אבוד ובודד) בהמתנה למוות, כשמדי פעם הכלב הטיפש עלי אדמות הזיז אותו עם האף תוך עידוד מהצד האינטליגנטי של המשפחה "תאכל אותו! זה בשר, תאכל אותו".
אני כמעט מוכנה להשבע שהוא הגיב בקיפוצי התרגשות מהרגע שירדנו איתו במדרגות לכיוון המעלית, לא בטוח אם הוא בדרך לחופשי או לגרדום אבל עם כאב ראש אכזרי מספיק בשביל שלא יהיה אכפת לו. אני אגב, הרגשתי בדיוק אותו דבר, רק בלי אנרגיות לקיפוצים.
היום גיליתי שעבר לגור בין הזכוכיות של החלון בסלון חגב קטן יותר, שכנראה מסתתר מהקור והרוח ושמע שאנחנו רחומים מספיק לאפשר לו, ותודה לבעל הבית שחשב על רשתות.
סה"כ מגניב למדי.
*לא, זה לא נאמר (או נכון יותר נצווח ע"י חולה) מאובחן במחלקה פסיכאטרית שנוטה להרגיש רדוף ע"י חרקים.
לא, גם לא ע"י זקנה חביבה בדר"כ אך דימנטית שמדמיינת שחזרה למצרים.
ועד כמה שזה מתבקש - גם לא ע"י ילדה - נערה מחוצ'קנת קלות ומחומצנת, לא.
הציטוטים הכמעט מדויקים (צינזרתי, מטעמי רחמים על עצמים את החלקים הטפשיים עוד יותר שלוו בטבעיות בצווחנות יתרה) שייכים לאישה, בת 37 שמתעקשת שפעמיים ביום יש לקרוא לה בשם אחר - רב אחד אמר חייבים להחליף והשני הסכים שצריך להחליף אבל בעל השגות לגבי השם ולכן ההתפשרות היא פעמיים ביום לקרוא בשם שהרב השני אסר לקרוא לה, מדע מדויק - אמא לילד בן 11, שאישיותו צפויה.
ורק כמה שעות לפני כן תהיתי למה הנוער שלנו נראה ככה.
אללי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
