לא, באמת.
כנות, ישירות, שקיפות - אלו מילים שאנשים מאוד אוהבים להשתמש בהן, כאילו מדובר באיזו תכונה או מתנה מדהימה שהם מקדישים לעולם.
אבל למה, בעצם, כולנו מעמידים פנים שאנחנו מעוניינים בזה? כי זה אצילי? כי זה נחשב?
כי בואו נודע באמת - כנות יכולה מקסימום לסבך אותך, ישירות תגרום לאנשים לעקם עליך את האף ושקיפות תדביק לך את התואר המפוקפק - לקק. כמובן שבמקרה הפחות טוב יכנו אותך רמאי - כי מי אומר שהוא כנה ופתוח אם לא בוס ממולח ושקרן או עובד היוצא מגידרו כדי לרצות?
עד כמה באמת אנחנו רוצים לשמוע את דעותיהם הכנות של אנשים סביבנו? עד כמה באמת אכפת לנו מה השכנה ממול חושבת על השמלה החדשה? (מאוד!) או עד כמה מרוצים מאיתנו בעבודה? או האם אנחנו חכמים בעיני הסביבה? או האם האדם שאיתנו מעריך אותנו ולו במעט? עד כמה אנחנו באמת רוצים לדעת, אם התשובה לשאלות האלה היא לא חיובית באופן מובהק?
אם למי מאיתנו יפנה אדם זר ברחוב ויגיד - "אני חייב לומר לך שאת פשוט נראית נורא!" - האינסטיקט הראשוני יהיה לומר לעצמו "לא, הוא משוגע" ו"למי אכפת בכלל מה הוא חושב"? ושאר קללות נפלאות שברור שרובן ככולן מנוסות לומר - אני לא אפגע, לא, לא אפגע.
אבל האמת היא, שגם לאדם האטום ביותר תהיה ולו צביטה קטנה ושניסיונות השכנוע העצמי האלו מעידות על דבר אחד בלבד - אכפת לנו, או-או כמה שאכפת לנו. ולכן כן, אנחנו ניפגע. ועוד אחך ניפגע.
אז אם אי פעם יצא לי להרצות לילד על כנות וישירות אני אגיד לו לשקר, כמה שיותר - עדיף.
להעמיד פנים, אבל לעשות את זה טוב, להתמקצע.
לפתח עור של פיל ולהתגנב לליבם של אנשים באמצעות מחמאות כמו מבלי שירגישו, נמלה.
הרי בסופו של יום - מתייפיפים ככל שאנחנו, בעלי אידאלים ככל שנהיה, נעים לנו יותר בחברת השקרן שמנפח לנו את האגו מאשר בחברת הבחור הכה כן שעושה לנו להרגיש לא נעים עם הקיום שלנו.
ההורים שלי עזבו את הדירה הנצחית והשנואה בה גדלתי.
למה שנואה? אני מניחה כי עברתי בה כל חוויה רעה אפשרית שאני יכולה לחשוב עליה, גם אם לא כולן קרו פיזית בתוך הבית הוא ללא ספק מסמל תקופות שהייתי רוצה לשכוח. ימים רעים וימים טובים שהתקלקלו, זיכרונות שליליים, החלטות גרועות ויותר מהכל - פחד. פחדתי כל הזמן מהבית, ממה שהוא סימל, פחדתי לחזור אליו, פחדתי להתקע בו, פחדתי ממה שיש ובעיקר ממה שאין או לא היה מעולם.
ועכשיו? עכשיו אני מפחדת ללכת ולגלות שהוא ריק. סתם ארבע קירות, ללא חפצים, ללא זיכרונות, שאין עוד מקום שאפשר לסגור את הדלת על כל אותם ימים ושעות שרדפו אותי בכל פעם שהעברתי אצבע על קיר, שהנחתי את הראש על כרית, יתשנשמתי פנימה את הריח או הצטמררתי מהרוח שנכנסה מהחלונות, בכל פעם שהסתכלתי על המרצפות או בהיתי באסלה, בכל פעם שהתקלחתי והמים לחשו לי סודות.
אני רואה איך החפצים, אלו שלא נזרקו או נתרמו מתפזרים בבתים של האחיות שלי, בבית החדש של ההורים, חלקם חוזרים איתי לארבעת הקירות האלו - שיום אחד, כשאעזוב אותם ארצה להשאיר מאחורי הדלת הסגורה את הזכרונות שמצטברים פה, על כל קיר, על ס"מ ברצפה - ואני מפוחדת כ"כ, שעכשיו הזכרונות, כמו רוחות רפאים, יציפו אותי, יחסמו את קנה הנשימה, ייתפסו אותי חזק בסרעפת ויסובבו קצת, כאיום, לפני ההשתלטות האיומה. אני מתאמצת לנשום בין גלי האימה שעוטפים אותי, רואה איך פנים של מי שמולי משתנות והופכות פתאום למישהו אחר, מעלות בי תחושות שלא רציתי, מוציאות ממני מחוות שלא נועדו לאדם שמולי, שבסה"כ התערבב עם מה שהיה. ופתאום השכן עם כיסא הגלגלים הוא לא רק השכן עם כיסא הגלגלים, עכשיו הוא האיש שעשה בי כרצונו, ואני שוב בת חמש, שוחה בבריכה, מחפשת את אבא, אבל הוא בבית שלו, שהוא כבר לא שלנו, הוא "שלהם" ולי אין מקום בו אלא בשביל לבקר. והבחור הזה שדופק לי על חלון הרכב, אני הרי מכירה אותו מהבניין ממול - פתאום הוא הופך לדמות אחרת, מעלה בי געגועים שלא ידעתי שקיימים, זה משו בחיוך? לא, זו פשוט המחווה ואני כבר מצליחה כמעט להתאפס אבל הגעגוע הזה, מה עושים איתו?
הגעגועים שוטפים אותי כמו גלים גבוהים בים, הם לפעמים גרועים יותר מכל דבר אחר, והבטן מתכווצת כי יותר אני לא אוכל לחזור לרגע, להעמיד פנים להתרפק על כתפי הזיכרון של אנשים שכבר לא כאן ואפילו לא קרובים.
ונדמה לי ששומדבר, אף פעם, כבר לא יהיה בסדר יותר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
