אוף. אנלוידת.

ניקיונות לכבוד הפסח תמיד מלחיצים אותי, אני אעשה הכל כדי להתחמק מהם, הכל!

כשהייתי ילדה הייתה לי חברה טובה שהבית שלה תמיד נראה כאילו הוא אחרי סופת הוריקן.

הכל היה בכל מקום - החל מבגדים בשירותים (אני זוכרת יותר מפעם אחת שהייתי צריכה להרים את התחתונים של אחיה הקטן מהכיור בכדי לשטוף ידיים) ועד צלחות מלכולכלות במיטות. והריח שעמד שם, אלוהים הריח!

מדי פעם אבא שלה - בחור גבוה מהסוג שהולך מכופף כל הזמן כדי לחסוך את ההתכופפות מול משקופים - היה חוזר הביתה נאנח ומתחיל לאסוף דברים, זה היה חסר תועלת כמובן, כי בזמן שהוא סידר היא והאחים שלה בלגנו וככה יצא שבסוף שעתיים של עבודה - הביתה נראה מלוכלך ומבולגן באותה מידה, רק הסדר המבולגן היה מעט שונה. 

אני זוכרת כל פרט ופרט בבית הזה כי הוא היה אנטיתזה מושלמת לבית שלי. 

אמא שלי תמיד העמידה את הבית למסדר, לא בצורה האובססיבית המעציבה שהכרתי ממקור קרוב - אמא של חבר טוב שאם היו משאירים אותה מספיק זמן לבד היא הייתה מנקה את החריצים שבין המרצפות עם קיסמי אוזניים, כי היא לא מצאה משו טוב יותר להתעסק בו - אלא במובן של להכין את עצמך לאורחים תמיד וזה אומר, בין היתר לנקות אחרייך כל הזמן, לא להשאיר כלים בכיור, בכל פעם שאיזור מסוים במטבח מעט התלכלך - הסלון, המטבח, הכניסה והמסדרון שבין החדרים היו זוכים גם הם לשטיפה יסודית. כמובן שהמקרר תמיד היה חייב להיות מלא והכיור ריק, ועל השולחן בסלון תמיד היו פירות טריים ושטופים, שהעיתונים תמיד סודרו יפה בסלסלה מיוחדת ושבחדרי השירותים תמיד היו רזרבות של נייר טואלט שהספיקו לגדוד שלם של חיילים קרביים שלא ראה אסלה כבר יותר משבוע. המחשבה על אנשים שיגיעו בהפתעה (כמעט אף פעם לא הגיעו אנשים בהפתעה) והבית לא יהיה מוכן לקראתם, הייתה מצמררת אותה. הבית היה חייב, תמיד להיות נקי ומסודר, מריח טוב ומזמין אורחים. זה לא היה מעיק במיוחד, אבל זה היה נוכח. 

את עניין האירוח האובססיבי שנינו חולקים, תמיד יש בבית הכל, יותר ממה שצריך וכל מי שמגיע לפה מודע לזה, אנחנו מארחים למופת!

אבל עדיין, בכל פעם שמגיעים אנשים שמכירים אותנו והבית נראה כאילו אמא שלי עברה פה בשביל לנקות ולסדר - לסתות נפערות.

היא נקייה, מקסימה, אכפתית, בשלנית בחסד ומציירת נפלא - אבל היא בפירוש לא אדם מסודר. כל זה מעולם לא בא לה בקלות. ומי שצפה בה אי פעם מנסה לסדר ערימת פלסטיקים בתוך מגירה או כמות נכבדת אחרת של פרטים גדולים או קטנים בחלל מוגדר, כל מי שניסה פעם לקרוא את כתב היד שלה או למצוא חולצה בארון שלה - מבין את זה. איך לעזאזל היא מצליחה לשמור על רמה כזו של סדר וניקיון כל הזמן?!

אבא שלי לעומת זאת הוא אדם מסודר. מאוד. הייתי מצפה שזה יהיה הפיתרון לדילמה, אבל זה לא. אבא הוא אדם עדין, פשוט וכזה שלא יודע לדרוש. אם משהו מפריע לו - הוא יתקן אותו בעצמו. ובכלל - הוא לא אוהב לראות את אימא, או כל אדם אחר לצורך העניין עובד, בוודאי לא למטרות שחשובות לו. אז לא, זה לא העניין.

אימא של מור (אותה חברה שגרה באורווה) הייתה אישה עובדת. לא, לא במובן של המקצוע העתיק בעולם, אלא פשוט עובדת. לא משו מפוצץ, לא איזו קריירה מטורפת - סה"כ פקידה בעירייה, מ10 עד 16, גם אבא שלה עבד כמובן, במשרה מלאה - אבל הוא היה כ"כ שפוף שהיה ברור שהוא אדם שמשלים עם כל ציפייה. אז בתור ילדה חשבתי, שככה זה כשששני ההורים עובדים, שפשוט אין מספיק זמן.

אבל מאז אמא עבדה, בעבודות קבועות ולא רק כאלו מהבית, והדבר היחיד שהתשנה הוא רמת הקיטורים שלה לגבי הבלאגן הדימיוני שהיא לא הספיקה להגיע אליו במגירת התרופות שבתוך חדר השירותים שבנוי בחדר השינה שלה - מה שהוביל אותי למסקנה  שהעובדה שרוב שנות הנישואים שלה היא הייתה עקרת בית ואבא עבד סביב השעון, בימים טובים יותר 12 שעות בימים פחות טובים - 16, הוביל להתפתחות מצפון שלחש לה - הנה, לפחות את זה את יכולה לתת לו. ומצפון, כידוע, הוא משהו קשה להשתקה - במיוחד אצל נשות המשפחה שלי.

כשעברנו לירושלים, התחלתי להרגיש את זה על בשרי. המחשבה על כך שהבחור יחזור הביתה והוא יהיה מטונף או מבולגן נראתה לי כמו האונכיות הגדולה עלי אדמות, כל עוד אני בבית, הרגשתי שאני חייבת לעשות כל מה שאני יכולה כדי שהוא ייראה כמו בית ולא כמו אורווה.

הבעיה היא - שאני עוד פחות מסודרת מאמא שלי, ככה שלא תמיד זה הצליח, גם אם ניסיתי הכי חזק שיש לי - הבית כמעט תמיד נראה כאילו השפריצו את החפצים שלנו לכל עבר וזה מה שיצא. ובכל פעם שדמיינתו אותו פוזל לעבר ערימת הדפים על השולחן שעוד לא הספקתי ליישר - הייתי מתחילה לבכות ולהאשים אותו (בשקט, לרוב) שהוא שופט אותי על לא עוול בכפי, שהוא לא מבין אותי, שהוא מאוכזב. העובדה שבחלק מהזמן זה היה נכון לא תרמה, מן הסתם.

כמובן שהוא עשה לא מעט בתחום הניקיונות והסדר של הבית בתקופות שבהן הייתי עמוסה יותר או אנרגטית פחות, כמובן שאנחנו מתחלקים כ-ל הזמן בכל המטלות של הבית, אבל זה רק הפך הכל הרבה יותר גרוע.

אבל מה לעזאזל יקרה כשפקטור המצפון לא יפעל? מה יהיה כשאתחיל (אם זה אי פעם יקרה, כמובן) לעבוד אחרי הלימודים? אחזור עייפה ונטולת צורך לנקות אחרינו אחרי יום שלם של לימודים וניגובי ישבנים? האם אני אצליח להשאיר לו את כל העבודה? וחמור מזה, האם הוא יעשה את זה מבלי להתמרמר? ומה תהיה התוצאה?

ומה יהיה כשאעבוד סביב השעון? בלילות, סופי שבוע ואולי אפילו משמרות כפולות?!

השבוע הייתה לי הצצה לעולם דמיוני שכזה.

בשתי הזדמנויות שונות הבחור הדגים יעילות שהייתה גורמת לכל סבתא לצעוק - תתחתני איתו! תיכנסי להריון! אל תתני לו לברוח! (בסדר סבתא, תרגעי, לא הריון ולא חתונה אבל אין לי כוונה להבריח אותו) - יצא ככה שהיו יומיים שבהן הוא היה בבית, פנוי לגרבץ (ללא ספק הפעילות המועדפת עליו ברוב שעות היום) ולהדבק למסך המחשב מבוקר ועד שאחזור, אבל במקום זה הוא החליט לנקות, לסדר ולעשות את המחווה היפה ביותר שאי פעם קיבלתי - הוא הפך את הבית שלנו למרחב נקי, מסודר ומכיל את כל הדברים הקטנים ומלאי הסנטימנטים שיש לי והוחבאו בקופסאות ומגירות כי למי יש כוח לעשות איתם משו בכלל.

הוא הפך את פסח למשימה אפשרית, לתקופה שלא גורמת לי למרוט שערות מכל איזור אפשרי ולצרוח דייייי! לא יכולה לנקות יותררר!

(בכל פסח וראש השנה, לפחות, אימא הייתה מכריחה אותי לזחול לתוך ארון משושה פינתי בשביל לנקות את הקצוות שלו, הייתי נדחסת בין המדפים עם לפחות כל פלג הגוף העליון שלי ולפעמים גם חלק מהתחתון בשביל להגיע עם הידיים הקצרות שלי לפינת ההתחברות של המדפים ולנקות אותה, עד היום אני קלסטרופובית ברמה שמחמירה ככל שמתקרבים לחגים. בפסח אני לא מתקרבת למעליות גם אם הן ריקות!)

והוא אירח לתפארת גם בלעדי.

תפחתי איזה שני קילו מגאווה.

והכי חשוב - עכשיו אני יודעת מה המשימה שלי! אני צריכה להפוך אותו לעקרת בית והחיים שלנו יהיו מאוזנים תמיד.

וכמובן לרדת את שני הקילו בחזרה.