למה אני לא רוצה להיות אמא?
השאלה הזו מטרידה אותי לאחרונה.
אולי כי יצא לנו לדבר על זה, כי אנחנו כבר בגיל הזה שבו מדברים על
דברים, שמנסים לדמיין שאנחנו לא מתכננים, למרות שאנחנו קצת כן. כי החברים שלנו כבר
שם, חלקם ממש – עם ילדים או מנסים, חלקם סתם מדברים, מפנטזים על האדם הנכון או על
הרגע הנכון.
ורק לי, זה לא נשמע נכון. זה אפילו לא קורץ.
ונדמה לי שיש איזה חלק במעלה המוח שלי שמנסה להלהיב אותי לרעיון, מדי
פעם - כן, ביולוגיה, המשכיות, זו המטרה שלנו... וזה פשוט לא עובד. אני פשוט לא
רואה את זה קורה.
ואני לא מבינה למה, למה לא כואב לי הרחם? (מלבד במובן הפיזי והמוחשי
כ"כ של המילה, באותם ימים שאני כ"כ מתעבת שהייתי מוכנה אפילו לעשות
ילדים לטובת חופשה של כמה חודשים מהסיוט הזה) למה אני לא מדמיינת את המילה אמא
ומתמלאת באושר ובידיעה שזה כיוון החיים שלי? למה זה כ"כ מפחיד, לעזאזל?
נראה לי מגניב להיות בהריון - כל המצבי רוח והחשקים, מסקרנת אותי התחושה
שיש בתוכך ילד או משו חייזרי שגדל, אני כמובן מתעלמת לחלוטין מרעיון הלידה אבל
הרגע שאחרי הלידה נראה לי החלק הנוראי באמת. מה עושים עם היצור הקטן והבוכה הזה?
איך יודעים?
אני מאוהבת באחיינים
שלי. הם ממסים אותי בחיוכים, בדיבורים ואפיל כשהם ישנים, אבל אני בשום דרך לא רוצה
שהם יהיו שלי.
וזה לא עניין של
טיפול באחרים. אני ה-מטפלת. לעזאזל, כל החיים שלי הולכים לסבוב סביב אחרים והטיפול
בהם. אני אוהבת שהבית מלא, אני אוהבת לבשל ולפנק וכל חיי גידלתי קצת את האנשים
שסביבי, בדאגה ואכפתיות כנים. אם רק הייתי חולת נקיון תחרותית הייתי מדמיינת
שהדמות של מוניקה מחברים מבוססת עלי! ויש לי סבלנות וגידלתי לא מעט סוגים של חיות
מחמד בחיי, אז למה תינוק לא?
אני כבר יכולה לשמוע
את רחש אוהבי הילדים המזדעזעים בכל עבר – לא, אני לא משווה תיינוק לגור כלבים או
גוזל של תוכונים, חלילה. גם לא לנחשים, צפרדעים, דגים, צבי מים, אוגרים או כל בעל אחר שגידלתי בחיי.
תמיד אמרו לי שאני
מקדימה את הגיל, שאני חווה הכל מהר מדי, מוקדם מדי.
אחותי שגדולה ממני ב9
שנים הייתה אומרת שלפעמים נדמה לה שאני עוברת יחד איתה את השלבים הסופיים של גיל
ההתבגרות. תמיד הרגשתי שכולם סביבי בשלב אחר, מוקדם יותר - מוקדם מדי - של החיים
ורק אני רצה קדימה ולא מצליחה לעצור. ופתאום אני זו שנשארת מאחור.
פתאום כולם מתקדמים
ואני נמצאת כאן, מאחורה ורוצה לצעוק להם "רגע, עוד לא! אני לא מוכנה, למה אי
אפשר להישאר צעירים עוד קצת? למה כולם חייבים להתבגר פתאום?" כל עונות
החתונות – ילדים עושות לי קושי בנשימה ואני לא מצליחה להתמודד עם זה יותר, בכלל.
לא מזמן נתקלתי בטור ישן של ליהי לפיד (תראו אותי מקדמת את משפחת לפיד בשבוע האחרון, נשבעת שזה במקרה!) שבו היא תהתה על מה היא חשבה לפני שהיו לה ילדים, מה העסיק אותה 24\7, מה הדאיג אותה ומה הטריד, מה הייתה התמונה הראשונה שהיא כשפתחה את העיניים ומה הייתה האחרונה כשעצמה אותן בכל יום. וחשבתי לעצמי, למרבה הגיחוך - שזה בדיוק מה שאני מרגישה לבחור.
באמת, כבר יותר משנתיים וזה האדם שלו אני דואגת ועליו אני חושבת.
בשבילו אני שמחה לקום בבוקר הרבה לפני שהשעה הגיונית ולארגן דברים, בשבילו אני מבשלת ומנקה.
והאמת? אני לא רוצה אף פעם לחלוק את כל ההרגשה הזאת עם מישהו אחר.
אני יודעת שזה לא בריא, לא הגיוני ובכ"ז, אני לא רוצה להרחיק עצמי כדי להתקרב למישו אחר, אפילו לא קצת.
אולי זה זה, ואולי פשוט אין לי את השריר של האמהות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
