אוף. אנלוידת.

אני כ"כ אוהבת עיתוני סופשבוע.

אני יודעת שזה מטופש, שאני צרכנית מושפעת ככל צרכן אחר, אבל עיתונים שמנים ומלאים בכתבות שטחיות וטורים חסרי משמעות מלבד האושר הצרוף שבלקרוא את המילים של רענן שקד או חנוך דאום, מוסף גלריה של הארץ או מוסף סופשבוע עם מילותיו המתחכמות של יהונתן גפן יכולים למלא אותי אנרגיות שיספיקו לשבוע שלם. ובכל שבוע מחדש אני מתחבטת מחדש אם אני יותר נהנית לקרוא את סייד קישוע או יותר נהנית מהרעיון של לקרוא את סייד קישוע.

ורענן שקד - הוא מדהים אותי! הוא מחבר מילים בצירופים נפלאים, כאלו שגורמים לי לרצות לחטוף אותו ולבקש שידבר באוזני כל ערב, שימציא לי טור לפני השינה כל לילה. הוא מצחיק אותי ומרגש אותי ואני יכולה לקרוא כל דבר שלו - החל מוידויים של אב טרי ועד סקירה מאצ'ואיסטית של רכב שטח חדש שנוסה בהרים המדבריים של מקום שכוח אל ולהרגיש שאני מזדהה עם כל מילה, מתאהבת בו בכל פעם מחדש.

עיתון סופשבוע הוא זה שפותח מבחינתי את הסופ"ש, יום שישי בצהריים מוקפת מוספי עיתונים הוא הסוף הכי טוב לשבוע וההתחלה הטובה ביותר לסופו.

ובכלל, לעיתוני סופשבוע יש תחושה אחרת, מגע אחר. והריח שלהם .. הוא מזכיר לי את פעם, כשהייתי קטנה וצמודה לאבא כמו צל והיינו הולכים בימי שישי של חופשות ביחד לעבודה שלו, מגיעים ראשונים ומחלקים את הדואר, מפעילים את מכונות השתייה החמה שתמיד נראו לי קסומות - מכונה גדולה שמוציאה שוקו וקפה וחלב חם בלחיצת כפתור!

הסניף כולו היה עסוק בעיקר בלהעסיק אותי בימים שהייתי מגיעה וכשהתורים היו מתארכים היו שולחים אותי לחייך במתיקות ולהסביר ש"אני נורא מצטערת אבל אבא שלי (או כל אחד אחר שהיה מעוניין בשירות) עסוק בלקוחות אחרים והוא ישמח לעזור לכם כמה שתרצו ברגע שהוא יתפנה, אתם לא כועסים נכון?" ולהציע שתייה כדי להנעים את התור.

ממש לפני שסוגרים את הבנק היינו יורדים לקיוסק וקונים את כל סוגי העיתונים, הרבה לפני שידעתי לקרוא הייתי מדפדפת בהם, בוהה בפרסומות מנחשת את השאלות בתשבצים ומעמידה פנים שאני מאוד דואגת מהמצב בארץ עכשיו. לפני שהיינו הולכים הייתי מקפידה להכניס כל מוסף למקומו ואבא היה נותן לי להחזיק את השקית עם העיתונים בזמן שהידיים שלו עמוסות בסלים מלאים בירקות שקנינו בשוק בדרכנו הביתה. והייתי מאושרת.

באמת באמת מאושרת.

שיהיה שבוע טוב, לפחות כמו שהשבוע שחלף נגמר.