אוף. אנלוידת.

אני מוצאת את עצמי בכל יום זיכרון ממררת בבכי מול הטלוויזיה, כשתמונות וסיפורים על הרוגים, חייילי סדיר צעירים או אנשי קבע או מילואים שהספיקו להביא ילדים ולהשאיר אותם לבד רצים על המסך, כל שנה אני מבטיחה לעצמי שהפעם לא אתן לזה לשטוף אותי, ובכל פעם זה שוטף.

אני גדלתי בצל המחיר שדורשת המדינה מחיילים.

אבא נלחם כמו גיבור במלחמת יום כיפור, היה בטנק שהתפוצץ ועף רחוק. היחיד ששרד, כל החברים שלו לצוות נהרגו במקום או כמה שעות אח"כ, בזמן שהוא שוכב בתעלת סואץ ומחזיק את חור הכניסה של הקליע - ממש בגובה הכליה  שמע אנשים נאבקים וצורחים אבל לא הצליח לזוז בכדי לנסות לעזור. לקח המון זמן לחילוץ להגיע והוא שכב שם שעות, בחושך, בזירה שלאט לאט נהייתה שקטה וחשב כמה הוא מת כבר להוריד נעליים.

אבא לא היה חייל סדיר. הוא אפילו לא אמור היה לעשות מילואים.

קצת יותר מ48 שעות לפני כן הוא נסע הביתה ברכב החדש - מתפרק שהוא קנה במיטב המשכורת שלו בבנק לאומי כשפתאום הגיחה משומקום נהגת חסרת אחריות שטסה בכביש ונכנסה בו  חזק כ"כ ששני הרכבים החזירו נשמתם לבורא. לאבא ולנהגת השנייה לא קרה כלום, מלבד האובדן הכספי שהצחיק אותו מאוד. הרכב הזה, שהכיר לו את אמא, חזר לא מזמן מחיפה, נסיעה שהוא לא חשב שיעמוד בה ועכשיו הדלת נופלת כשפותחים אותה, כמה אירוני!

הוא הלך הביתה ברגל, משועשע, כל הדרך מרמת גן אל תוך בני ברק וחשב לעצמו שממש לפני צום יום כיפור זה בדיוק הזמן לאבד חפצים ובמיוחד רכב. ובכל מקרה זו עוד סיבה לחשבון נפש.

למחרת הוא שמע שמתחילה מלחמה, אז בלי לחשוב הרבה הוא נישק את סבתא, חיבק את סבא לקח חבילת וופלות ויצא לתפוס טרמפים, שייקחו אותו ללשכת גיוס. כל הדרך הוא תכנן לשכנע אותם לגייס אותו למילואים והופתע מאוד לגלות שלא היה צורך בשכנועים, לקחו אותו בלי לחשוב פעמיים והוא הצליח להבריח את הוופלות איתו - מזל כי לא היה אוכל בזירה כמה ימים טובים.

אני לא יודעת מתי בדיוק היה הפיצוץ, כי אי אפשר לדבר על זה עם אבא.

אני לא יודעת איך קראו לחברים שלו שנהרגו - כי אי אפשר לדבר על זה עם אבא.

אני לא יודעת איך הוא מרגיש היום - כי אי אפשר לדבר עם זה אבא.

אבא לא מדבר על מה שקרה, רק כששואלים מאוד הוא מספר על התאונה ועל הוופלות. ואם מתעקשים ממש הוא מוכן לשתף בפיצוץ, שהיה באור ועל זה שרק בלילה באו לפנות אותם. הוא אומר שהוא לא איבד את ההכרה לשנייה ושהכאבים לא היו חזקים כמו שהוא ציפה, ואיך הוא ביקש דבר ראשון מכוחות הפינוי שיורידו לו את הנעליים, כי הוא לא יכול לסבול את הגרביים שנוגעות לו בקצוות של האצבעות לאורך זמן (תכונה איומה שירשתי ממנו!) וכבר יומיים שהוא לא הצליח להוריד נעליים.

יש לו צלקת ענקית - מקצה  הסטרנום ועד מתחת לטבור שחוצה את הבטן שלו לשתיים, לקחו לו את הכיליה ואת החברים אבל הוא נשאר חיובי. הוא ברח מבית החולים שלושה - ארבעה ימים אחרי הניתוח כי לא נתנו לו לקום מהמיטה - הוא חזר אחרי חודש כי גרדו לו התפרים ודרש שיוציאו אותם וישחררו אותו.

הוא המשיך לעשות מילואים כל עוד נתנו לו וסרב להקלות עד שאני הגעתי וביקשתי יפה יפה שיפסיק לנסוע כ"כ הרבה למקום עם האלימות הזה ואחרי כמעט 20 שנה של מילואים ושלוש בנות - הוא הסכים.

בכל שנה היינו נוסעים לטקס בלטרון, חגיגיים ומתרגשים, אבא היה שר את השירים אבל תמיד בורח לשירותים בקטעי ההקראה.

בכל סופ"ש היינו נוסעים לבית הלוחם בת"א, לשחות להתאמן ולעיתים רחוקות לפגוש אנשים שהוא מכיר. שם כולם נכי צה"ל - קטועי רגליים או ידיים והלומי קרב, בעיקר. ותמיד הייתי חושבת כמה מזל היה לאבא שהוא יצא ככה, בזול, רק עם צלקת ענקית ופחות איבר שיש אותו כפול.

ארבעים שנה עברו מהקרב ההוא ואבא עדיין לא מוכן לדבר. "מה יש לספר? היה ונגמר" אמא מתערבת בכל פעם שאני שואלת אותו, מסתובבת סביבו כמו כלב שמירה ומונעת ממני לפתוח את הפצעים. ואני תוהה אם היא עושה את זה יותר בשבילו או יותר בשבילב.

אבא נכה צהל. בכל פעם שאני אומרת את זה אני מרגישה צורך לסייג - אבל לא משהו נורא, הוא 'רק' איבד כלייה.

בימי הזיכרון הוא שוקע בעצמו, גבות מכווצות ועיתונים ומסרב להשתתף בצפייה ומירורי הבכי, הוא חוזר לעצמו ביום העצמאות, מותח דגל ענק כחול לבן, צופה בטקסים ושר בגאווה את התקווה.

ואני כ"כ רוצה, רק פעם אחת להסיר ממנו את שכבות ההגנה ולשמוע הכל, מההתחלה - כמה הוא פחד ומתי, כמה אנשים הוא איבד ואם הוא שמח לגלות שהוא עדיין בחיים, אם הוא חשב לוותר או שהוא נלחם כל הזמן, אם הלב מתכווץ לו מדי פעם כשמציפים אותו זכרונות על צעקות לעזרה ופיצוצים או שהכל מסודר יפה יפה בערימות מאחורי דלת סגורה. אני רוצה לשאול אותו, לשמוע באמת, אבל אי אפשר.

אבא שלי הוא גיבור, גיבור מלחמה.

אבא שלי הוא האדם החזק והאמיץ ביותר שאני מכירה.

ולאבא יש יכולת מופלאה -להדחיק ולהתעלם ולחייך מול כל מכה שבאה ולומר "אני לא אתן לה לשבור אותי".

ולפעמים נדמה לי, שאני בכלל לא מכירה את האדם שהוא - כשהוא לא אבא שלי.