אוף. אנלוידת.

הוא היה ילד, רק בן 19 ונלחם לשרת בגולני, אמא שלו חשבה בהלוויה שזה אבסורד שדווקא חלקת הקבורה שלו נמצאת ב'שדרת גבעתי' בה סרב - אני לא זוכרת כבר למה - לשרת.

המוות שלו עצוב כי הוא היה מיותר. כן, כל מוות הוא מיותר, בייחוד של צעירים אבל הפעם לא מדובר במוות בקרב או פעולה או אפילו אימון.

בן שלנו התאבד, כי הוא הסתכסך עם המפקד שלו שלא הצליח להבין את נפשו העדינה. כי הוא אתגר אותו לירות בעצמו, כי הוא סרב לתת לאמא שלו להגיע אליו.

היו סימנים על הקיר, ודאי שהיו. תמיד יש.

אבא של בן ירה בעצמו כמה שנים לפני כן, במהלך פעולה במילואים.

אחותו דרדרה את הרכב שלה מקצה צוק ונמצאה כשהיה כמעט מאוחר מדי.

הוא התלונן על קשיים ועל דיכאון, ביקש לראות קב"ן - אבל הוא היה בריתוק. אמא שלו התקשרה למפקד, התריעה, הזהירה, סיפרה על העבר. וכלום. ביום שישי אחד בן הרים את הטלפון והתקשר לכל מי שהוא הכיר, סיפר כמה הוא אוהב, ביקש את סליחתנו ונפרד. רוב השיחות הדיעו לתא הקולי ונשמעו בדיעבד - אבל אמא שלו לא ויתרה, היא נסעה למוצב והתחננה מהמפקד שלו שייתן לה להתקרב אליו, ביקשה שגיע אליו קב"ן.

בן ברח לשטח עם הרובה שלו וביקש שקט מכולם, המפקד שלו החליט לעקוף נהלים, הזמין ניידת אבל לא נתן להם להתקרב אליו, הזמין קב"ן אבל השאיר אותו קרוב לאמא, במקום לבן.

אני לא זוכרת אותו לא מחייך, אפילו לא פעם אחת, גם ברגעים הכי מחורבנים ומפחידים - הוא תמיד אמר שעם חיוך מקבלים יותר אומץ ולפעמים אני תוהה אם גם באותו רגע נוראי הוא חייך לעצמו, כמו שתמיד עשה או שבפעם ההיא נתן לפחד להשתלט, על מה הם דיברו לעולם לא נדע - בן ירה בעצמו כמה שניות אחרי שהמפקד הגיע אליו, כשאמא שלו צופה. המפקד? הועבר לתפקיד בכיר יותר ומאז מסתובב בעולם.

ישנה רק הקלטה מכמה שעות לפני כן שבה הוא מדבר עם המפקד שלו, מסביר לו שהוא מרגיש שהוא מאבד שליטה, מפחד שהוא יזיק לעצמו  והמפקד רק ממלמל שהוא לא מאמין, שהוא לא חושב שיש לו האומץ לפגוע בעצמו ושיפסיק בבקשה לזיין לו את השכל, בעוד שבוע יוכל לדבר עם קב"ן, עכשיו שיסיים בשקט את הריתוק שלו (28 יום) ואח"כ נראה.

את בן רצו לשים מחוץ לגדר כמו שעשו לאבא שלו ואמא שלו, למרות שאיבדה שני גברים לטובת האטימות הצה"לית - נחשבה כמי שמנסה לסחוט את הצבא כדי להוציא מהם זכויות בזמן שהיא רק רצתה קבורה הולמת לילד שלה, זה שהיא מסרה בביטחון מלא לצבא וזה שחזר אליה בארון משם. התנהל מאבק ארוך ומתיש ובסופו קברו את בן בבית עלמין צבאי.

ותמיד ביום הזיכרון - אני חושבת גם אותו, כי הוא באמת נתן את החיים שלו לצבא, שלא כמונו, מפונקים וקטרנים. ולא אכפת לי מה יגידו - הוא נתן כל מה שהוא יכול כדי לשרת את המדינה שלו.

וכבר 12 שנה עברו מאז הדולפינריום - פיגוע שבו נהרגו 21 צעירים.

אחת ההרוגות הייתה יעל, ילדה יפה כחולת עיניים וטובת לב שהייתה רק שנה מעלי בבית הספר. כמה חודשים לפני כן התחברנו - היא נראתה לי מגניבה כ"כ - ובערב הפיגוע היא ניסתה לשכנע אותי להגיע למסיבה. סרבתי, כי הייתי צעירה מדי לטעמי לכאלו מסיבות, חוץ מזה הייתי נבוכה - היא ונטלי היו כ"כ בעניין ואני הייתי ילדה טובה ולא כ"כ התחברתי לחברים שלה.

למחרת בבוקר רק שמעתי על הפיגוע וביום ראשון גיליתי שהיא נהרגה - בעמוד הראשון של העיתון הופיעה תמונה חסרת אחריות של אחת ההרוגות כשרק חצי מהפנים שלה מכוסות, אי אפשר היה לטעות - זו הייתה יעל.

כשהגעתי לבית ספר שמעתי את הסיפור המלא - איך היה רעש פיצוץ נוראי ואיך יעל ישר קפצה על נטלי ובעצם הצילה לה את החיים. הן עמדו ממש קרוב לאזור הפיצוץ ויעל קבלה הרבה מההדף. נטלי יצאה עם מספר שריטות, יעל איבדה את הגפיים התחתונות. נטלי לא יכלה להתמודד עם הכל וברחה מהארץ.

ההורים של יעל הגיעו בכל שנה לטקסים בבית הספר והקימו קרן על שמה, בטקס בסיום י"ב קיבלתי בהפתעה מדליה על התנדבות מההורים שלה - הם ריקעו את הפנים שלה במטבע נחושת ענקית בתלת מימד וזו הייתה התמונה הראשונה שהצליחה להשתלט על התמונה מהעיתון שכל הזמן עלתה לי כשחשבתי עליה והתחלתי לבכות. רק אז סיפרתי להורים שלה שהכרנו, שהיינו חברות - שהייתה להם בת מדהימה ואני מצטערת שלא יכולתי לדבר איתם קודם. הם הבינו, היו מדהימים כמוה - ואחותה גדלה להיות העתק כמעט מושלם שלה.

לפני שבועיים הייתי בדולפיונריום בפעם הראשונה מאז. היה עצוב ומעליב שאין שם ולו אנדרטת זיכרון אחת.

ניסיתי לדמיין איך הכל קרה ואיפה הן היו ואיך לעזאזל יש למישו לב לתת לילדה בת כמעט 15 למות.

אבל כמה שאני מנסה - עדיין לא מצאתי תשובה.

אני לא מאמינה שעבר כ"כ הרבה זמן..

תוספת מאוחרת -

וואו, תודה.

אני לא רגילה לכ"כ הרבה תשומת לב, באמת. לא בחיים הוירטואליים ולא בחיים הפרטיים ככה שזה מחמיא לי ומביך אותי כמעט באותה מידה, אבל גם מרגש.

ניסיתי לענות לכולכם, אבל איך אני יכולה למצוא את המילים שיסבירו מה גרמה לי כל תגובה להרגיש?

את המלחמות שלי בעולם השארתי בצד, כבר מזמן. גם את הכעס על צה"ל ואפילו את הכעס על בן. ביום הלוויה אמא שלו שהיא האדם החזק עלי אדמות אמרה שהיא לא כועסת - על אף אחד, גם לא על אלוהים. שהיא סולחת והיא רק רוצה לוודא שלא יהיו עוד כאלו מחדלים - כל זה לפני שהיא הזילה דמעה אחת. לקח לי הרבה מאוד זמן אבל הלכתי בדרכה.

ונלחמנו, באמת שנלחמנו גם במפקד (שכבר אמרתי שקודם ונעלם אי שם באירופה) וגם בהתנהלות הצבאית כולה - לפני כמה שנים היה סרט תיעודי על מחדלים של צה"ל - קיצצו בו 90% ממה שהיא סיפרה ונשאר הסיפור הקשה על אמא שאיבדה בן אחרי שאיבדה בעל ועל המאבק שלה לקבור אותו בתוך הגדר. זה היה מעליב. הסיפור האמיתי פשוט טואטא שוב מתחת לשולחן ונשארנו עם דמות קטנונית שמסרבת  להתמודד עם המציאות.

גוף כמו צה"ל הוא אטום ועיקש, למדתי את זה על בשרי מספר פעמים בחיי אבל הוא גם גוף חשוב. אני לא מסכימה עם ההתנהלות שלו רוב הזמן ועצוב לי מאוד שהוא מייצר אנשים שהם רובוטים למחצה (וכמי שחיה היום עם בן לאיש קבע לשעבר - אני חשופה להשלכות של צה"ל על האישיות כל הזמן) אבל הצבא גם משמש לרבים כחממה, כמקום לגדול בו, חלקם אולי לא היו מצליחים להגיע להישגים זהים במקום אחר וגם את זה חשוב לזכור.

מישהי כתבה שהמוות מסתובב לידי ויש לו יש חופשית - לצערי זה די נכון ואולי זה מה שמכניס בסופו של יום דברים לפרופורציות ומאפשר לי לחיות את כל אותם אבודים במחשבה, יום יום, מבלי להישבר - אבל חשוב במיוחד לתת לשני אלו לצאת, מדי פעם.

הבטחתי לאמא שלו וגם לעצמי והכי הרבה לו - שאני אוודא שאנשים ידעו ויזכרו ואז אולי גם יזהרו, אז תודה שנתתם לי את ההזדמנות לעשות את זה.

ותודה על התמיכה.

ופשוט תודה.