אוף. אנלוידת.

נדמה לי שהשמש החליטה לחגוג גם היא את ל"ג בעומר ולבעור בשיא יכולתה, אני לא זוכרת מתי היה חום כזה.

אני מנסה ללמוד, באמת, אבל החום, הכלבה ששרועה על הרצפה באפיסת כוחות, החומר המשעמם והניגון המרגיז של המרצה שעולה לי בראש בכל פעם שאני קוראת את המצגת שלו (אני ממש יכולה לראות את הריקוד הקטן של הראש שלו, בכל פעם שהוא אומר משהו שהוא לא בטוח אם הוא נכון - ולרוב הוא לא נכון, כמובן.) - הופכים את הכל למשימה בלתי אפשרית.

בימים כאלו הייתי מעדיפה להיות במחלקה, עם המדים המרגיזים שנדבקים אלי כשחם, עם החולים המתייפחים ש"למה המזגן המחורבן לא עובד פה, איזה מדינה חרא כוסאומו, חרא של בית חולים אני אומר לך" ולהועיל באמת, ללמוד באמת - מאשר לשבת כאן ולקרוא תיאוריות על גוף האדם.

אני מעדיפה לנעוץ באנשים מחט עם עירוי מקרר, למרוח משחה לטיפול בכוויות, להחליף את המטלית על המצח ולהגיש שתייה קרה - ממש כמו האחיות הרחמניות המקוריות, אבל זו לא אופציה כרגע ובינתיים אני נשארת עם הניסיון להישאר במצב מוצק, לא לנזול לצדדים.

איך אני אוהבת את ליל המדורות הזה - נשארים ערים כל הלילה, אוכלים מרשמלו ובמבה על האש, כי תפוחי אדמה זה מגעיל, כאמל בקופסה רכה, חולצת פלנל של אבא, כי עדיין קצת קר בדרך הביתה וגם לא נורא שהיא תסריח, ג'ינס ישן (כדי להשלים את מראה הגראנג') ובקבוקי בירה ששנוררנו מאחותי הגדולה. בלילות האלו - אני מרגישה שהחיים לא יסתיימו, שהערב הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה לי, שהאנשים האלו הולכים להקיף אותי לשארית חיי, שמצאתי את נקודת האושר ומכאן אני לא זזה.

ואז עולה הבוקר, עייפים, מסריחים ומטונפים אנחנו מתפזרים הביתה.

מלאים חוויות לא בהכרח מציאותיות - הרי אין שומדבר רומנטי יותר ממדורה על חוף הים, והכל מקבל נפח אחר לאור האש הבוערת, כי לפעמים מה שהתחיל בל"ג בעומר מצמיח שורשים ונשאר - מקלחת מהירה ולמיטה, אולי לקרוא קצת, לחכות שהשמש תתמקם בנוחות בשמיים, להיות בטוחה.

מחר אפחד לא מתכוון ללכת לבית ספר ממילא.

ואז אני נזכרת - אני כבר לא בת 16, מורי שלי בקצה השני של העולם וליול כבר יש ילד.

כולם התפזרו, התפוגגו וגם מי שנשאר - נשאר מרחוק, בשיחת טלפון עייפה, בפגישות קצרות מדי - מלוות מוצצים, חיתולים וציצים דולפים, בהודעה יוצאת ידי חובה או בגעגועים אמיתיים למי שנמצא ביבשת אחרת או בעולם שונה, כזה שאליו כולנו (אולי) עוד נגיע.

ופתאום ל"ג בעומר נהיה סתם עוד ערב, חוויה שטאטנו מבלי להתכוון מתחת למיטה - מה את אומרת, השנה נעשה מדורה? בטח, ברור.

והנה - הערב עבר והמדורות היחידות שראינו הן אלו שנעשו קרוב מדי הביתה ודאגו לריח שריפה נוראי שנדבק לקירות.

אוף.