אוף. אנלוידת.

החיים בוחנים אותי, בודקים גבולות, מותחים את הסבלנות שלי רק עוד קצת.

ואני עייפה עייפה ומיואשת ונגמרו לי הכוחות, החשקים והרצונות אפילו לפרוק.

הלימודים מחורבנים, העבודה עדיין לא קיימת, מחלקה פנימית קיבלה אותי בזרועות עמוסות הצואה מחיתולי המבוגרים שלה והבחור עושה לי חשק לחתוך אותו לחתיכות קטנות ולקבור אותן בחצר (זה אחלה דשן!).

אני פשוט מיואשת ומחכה להפתעה הבאה שאולי תגיע בקרוב.

שיהיה ברור - אני מתה על הלימודים. גוף האדם מרתק אותי, באמת.
עד  לא מזמן בכל פעם שהייתי נתקלת באיזו עובדה מרתקת ומפליאה (כולן מרתקות,  למזלו של הבחור לא כולן מפתיעות אותי במידה שווה) על גוף האדם - הייתי  מכריחה את הבית לעצור ולשמוע כמה מדהים זה, איזה מגניב זה וכמה מזל יש שאני לומדת את כל הדברים המטורפים האלו.

אני עדיין מרגישה ככה.

ובכ"ז, אני לא יכולה לסבול אף יום באוניברסיטה.

הבעיה  מתחילה כשלוקחים מרצה צעירה, יפהפייה עם שמלה קצרצרה ונעלי עקב, זורקים אותה לתוך חלל מלא בעיקר בחורות - מה שהופך את הכיתה לקן צרעות מזמזמות שכבר החליטו שהשיעור הזה יהיה חרא - ומעט בנים שלא ראו ישבן של בחורה מאז שעזרו לשרה, הסבתא החביבה ממחלקה גריאטרית ללבוש את החלוק אחרי המקלחת ואומרים לה - "זה החומר,  עכשיו תוודאי שהם יזכרו אותו למבחן".

הגברת מתיישבת לה מאחורי שולחן  (גבוה מספיק כך שהוא מאפשר הצצה נוחה בכל פעם שהיא מחליפה את מיקום הרגליים שלה סטייל אינסטינקט בסיסי, מודה שגם אני לא הצלחתי להתאפק מלהציץ) שולפת מהתיק משקפיים זעירות, מניחה אותן בקצה האף הרק מעט מחודד שלה - ומתחילה להכתיב. להכתיב! שנה שנייה במסלול אקדמאים והיא מכתיבה איפה הפסיק ואיפה הנקודה.

אין לה מושג איך לענות על שאלות, כי היא פשוט באה עם  החומר הכתוב הזה שהיא הכינה מראש והיא מתעניינת הרבה יותר מי בקצב שלה ומי לא מאשר מי מבין ומי צריך הסבר נוסף. כי הרי מה שחשוב זה מה שיהיה במבחן לא?

ומרצה אחר, שמרקד תוך דיבור  - במהלך אותו משפט יכול לסתור עצמו ככ הרבה ולו בשביל לענות על שאלה שהוא ככל הנראה לא הבין את מהותה, אבל בשיעור הכנה למבחן - הוא נותן בדיוק את השאלות למבחן, הממוצע בקורס שלו עומד על 85 ואפפם אפחד לא נכשל, הוא נחשב מצטיין ואהוב על תלמידים, כי ידוע שהוא מקפיץ ממוצעים.

ששש זה סוד.

לפעמים נראה לי, שדווקא כשאני הכי מדוכאת בעולם, העולם דוחף לי איזה משו שלא באמת משנה שומדבר, החיים עדיין מחורבנים, הקשיים עדיין קשים אבל עם כזו חוויה - איך אפשר להתלונן?

לא מזמן, הגשמתי חלום - אולי מעט מורבידי - ראיתי לב פועם, באמת.

מבפנים.

במזל לא אופייני לי יצא שצפיתי בניתוח מעקפים - ניתוח לב פתוח. אחרי שניסרו את עצם החזה הקשה, חשפו את הריאות המתנפחות באוויר, הפרידו באיטיות  בין קרומי הלב - ואז ראיתי אותו. זה היה מדהים, יכולתי כמעט להושיט את  האצבע ולגעת בו (כמובן שהיו מעיפים אותי מחדר ניתוח ומיד אח"כ מהלימודים) וראיתי אותו מתכווץ ככה, בכוח, בעיקשות. 98% חסימה היו לגברת באבי העורקים והלב שלה נלחם כמו שרק לב יודע.

הם שיתקו את הלב, עצרו אותו עם תמיסה מיוחדת וחיברו אותו למכונה ששאבה והחזירה את הדם לכל חלקי הגוף, מחומצן וראוי, מדי פעם הלב שלה חזר לפעום עצמונית וצריך היה לעצור אותו שוב והלוחמנות של השריר העייף הזה הזכירה לי למה אני כאן ואז לקחו עורק מהאמה וחיברו אותו במקומות
החסימה של האאורטה, לקחו עורק נוסף מהחזה וגם אותו חיברו, לעורק מצידו השני של הלב ונדהמתי מהרפואה ומהיכולת שלנו לרפא הכל - אפילו לב! - וקצת הצטערתי שאי אפשר לתקן רגשות והתנהגות ותהיתי איך זה יכול להיות שאנחנו יודעים כ"כ הרבה ועושים כ"כ הרבה ובכ"ז אנשים.

ואז הם עשו דבר מדהים נוסף - הם פתחו את העלייה הימנית ונכנסו להחליף את המסתם השמאלי בחתיכת פלסטיק לא מאוד מרשימה שאמורה להאריך לה את החיים בכמה שנים טובות מאוד, הפעילו את הלב שוב ומצאתי עצמי מהופנטת לתנועות הקצובות של התכווצות ושחרור לריאות שמכסות - כמעט מחבקות לרגע את הלב ושוב נסוגות.

כל חלק וחלק במהלך חמשת השעות של הניתוח היה מדהים, ורק בסוף הבנתי כמה מעייף זה לעמוד ולצפות בכזאת התרגשות על מלאכה של אחרים.