אוף. אנלוידת.

הפסקתי לכתוב.

ז"א, אני כותבת, הרבה, אבל רק דברים שקשורים ללימודים או למטופלים.

הפעם זה גנטיקה. תוך כדי הלימודים אני מקללת את עץ המשפחה הנוראי העצמי שלי ואת הכעס אני מתעלת לפנים כועסות על כל מחלה שתצוץ.

ושוב הם דוחפים לי את זה, כמעט כל מבחן - לכי, תבדקי, תרגיעי את הראש המסתחרר, מה כבר יש להפסיד עכשיו?

אבל אני לא רוצה לבדוק.

אני לא רוצה לדעת.

המחשבה על ברכה* מעירה אותי בלילות, היא לוחשת לי כל יום, מאיימת, זו רק בדיקת דם קטנה, לכי, תפטרי מזה - אני לא בטוחה בכלל שהיא חלק ממני ועוד יותר מזה אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת בביטחון גמור אם היא כן.

אני רוצה להיות שוב ילדה קטנה שחושבת שהעולם הוא מקום מסוכן רק אם יוצאים למקומות מסוכנים, שרופאים הם נפלאים וחכמים ויודעים הכל.

שכולם שם מתוך רצון וצורך בלתי נשלט לעזור, להציל את כולם.

בטח.

אני לא חזקה כמו אמא, אני לא אצא מזה בקלילות שבה היא הצליחה, פעמיים. אז מה תיתן לי הידיעה?

חוסר ידע ואפילו טיפשות - מבורכים, בחיי.

*שינוי כמעט שנון של שם הגן המגביר את הסיכוי לחלות בסרטן השד והשחלות.