החיים שלי הם סיפורה הנדוש והמעייף של צעירה תל אביבית בשנות העשרים לחייה.
ספר טוב, כתוב קליל.
שייך לסופר צעיר, מתקתק, אולי סופרת.
עם ניסוחים משעשעים וסיטואציות שפשוט לא קורות במציאות - הן לקוחות מסרט קולנוע או סדרה הוליוודית, אבל הן בשום דרך לא שייכות למציאות.
צופים לו / לה עתיד מזהיר, מלא ברבי מכר תבניתיים, סיפורים כאילו - יומיומיים, הגיבורים הם כל אחד ממכם, מאתנו. והדמויות שמסביב הן בדיוק החברים שלנו.
ואתה יכול כבר לדמיין מי בחבורה שלך הוא כמו ההוא, שמספר בדיחות משונות ובכלל נראה כמו קריקטורה ומי זה הקמצן וההוא שדווקא מצחיק, זה שחמום מוח וההיא שתמיד חושפת את הציצים שלה בפומבי.
אני גרה בישוב מוזר, שהפסיק להתפתח אי שם בשנות השמונים במקרה הטוב, ויש מקומות שהטפט התקלף ושמו במקום בתים חדשים, מפלצתיים בגודלם, מגוחך כמה שהם מפוארים - גינות עם מפלים, בריכות דגים ועצי פרי ותיקים, הכבישים מתפוררים עדיין ובמרכז יושבים חבורות של קשישים ומחליפים חוויות על הנכדים, שני דוכני פלאפל וכמה קיוסקים.
זה סוריאליסטי, באמת.
והדירה שלי, לא גדולה - לא קטנה ומושלמת, עם הבחור הנכון (לפחות ככה נראה בינתיים, בטוח עוד יהיו טוויסטים בהמשך, כמו בכל ספר מרענן ומפתיע), כלבה וגינה מלאה עציצים, אפילו תותים וחצילים.
אני מארחת לארוחות ערב, המקרר תמיד מלא, השתייה תמיד קרה והאוכל מוכן בזמן, מוגש בכלים הנכונים - ארוחת פיצה עגולה על מגש רשת מיוחד, עם גלגלת חותכת וכלים מתאימים לייצר תפאורה של מיני פיצריה ביתית, רטבים, תבלינים. הכל מאובזר.
האוכל הוא בדיוק והקינוח כבר מוכן.
ואני צוחקת ומאושרת והחיים טובים - עוד שנת לימודים נגנרה, הדרמות קורות לחברים ומשפחה ואני נהנית מחופש אמיתי לראשונה מאז שהתחלתי ללמוד - בלי מועדי ב', בלי קורסים חוזרים. חלום.
איך זה יכול להיות שאלו החיים שלי פתאום?
שקורות החיים שלי נהיו כ"כ מגוונים - ניסיון עשיר בשירות לקוחות, מכירות, ניהול מוקדים, מעט שיווק ועיצוב + רומן עם בחורה בעשור הקודם.
ואני כ"כ שונה, מהבפנים והחוץ.
הכתיבה שלי התשנתה ואיתה החשיבה.
אני סטודנטית רצינית, מתעסקת בנושאים רפואיים, שואפת לתואר שני ומתסגרת בסלון כדי ללמוד.
אני חברה קשובה ומבלה שעות בהאזנה לצרות של חברים, מטפחת בבעיות, מתקנת עבודות ומכתבים.
אני עקרת בית לא רעה. אני מנקה ומסדרת, דואגת לכביסות ולכלבה, מבשלת ואופה, לפחות פעם ביום.
אני ילדה לא מתבגרת שלא מוצאת את עצמה בין אנשים, חדשים וישנים, רחוקים או קרובים, רק שם, בבית, איפה שכבר לא שופטים - הכל יוצא.
אני רוצה להציל מישהו, להציל באמת.
אני רוצה לשנות את החיים של מישהו, מחפשת את המשמעות, את הסיבה לקיום ואני לעולם לא אנוח עד שאמצא את הדרך.
מוסד גמילה, אימוץ ילד או לפחות שינוי חשיבה, בנייה מחדש, שיקום, הקלה על סבל.
אני מקדישה לזה את החיים שלי, מאז ומתמיד.
ורק עכשיו, כשאני כמעט מרגישה שאני מתקרבת ומתחילה לשחרר אחיזה - מרגיש שהחיים פשוט הולכים בכיוון שרציתי פעם כ"כ.
וזה מפחיד אותי.
אני מסתכלת מהצד ופתאום כמעט אין על מה להתלונן, יש לי כ"כ הרבה סיבות להיות מאושרת.
ואני לא מצליחה.
מה יהיה אם אני לעולם לא אצליח?
אני שונאת את הספרים האלו, שנגמרים בזה שכל החיים מסתדרים לכולם ואני שונאת במידה שווה כשהסוף הוא בעיקר רע אבל גם פתוח.
שום דבר לא מסתדר, משאירים אותך עם התהייה.
אני כועסת על הכותב, מרגישה מרומה, ככה או ככה.
לאן המצפן הפנימי המשונה שלי יקדם אותי? לאיזה מהסופים השנואים? ולמה בעצם שניהם כ"כ שנואים עלי?**
*אוסקר ווילד, כמובן.
ולא, אין לי אלוהים ויש לי טונות של חוצפה - אני יודעת.
**תהיות פילוסופות מיותרות באמצע הלילה, בשעות כאלו עדיף היה ללכת לישון.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
