אוף. אנלוידת.

(או - אני לא מצליחה לגרום לעצמי ללמוד את החרא הזה, אני אגש לכתוב משו -)

1. למה אני לא מצליחה להיות מאושרת?

יש לי בית, עבודה, הצלחה יחסית בלימודים, כלבה, בחור נפלא ורחם בצנצנת שקופה.

מה זה? מה בדיוק חסר למוח הכפוי טובה הזה שלי בשביל שיקלוט טוב יותר סרוטונין?

2. האם אני באמת רוצה להיות אחות עדיין?

אני כן, בטח שכן.

אני רוצה לסיים את הלימודים ולעבוד בבית חולים ולהתחכך באנשים שמזלם לא שפר עליהם,

אני רוצה לנסות להעמיד פנים שאני עושה משהו משמעותי עם החיים האלו,

אני רוצה להמשיך להאמין שהחלום נמצא במרחק הושטת יד, שזה כזה פשוט.

אני רוצה, באמת ובתמים לפתוח מכון גמילה, כזה שיטלטל את החיים של הילדים המסכנים האלו וישנה את נקודת המבט.

אני רוצה. באמת. אני פשוט לא בטוחה שאני מאמינה שזה יגיע ואני לא רוצה לחכות עד רגע ההתפכחות בשביל להתאכזב.

ואז התכנונים מחדש, מה לעזאזל עושים עם החיים אחרי שהבגרות משתלטת על כל חלקה טובה?

3. אמא.

אני חוששת לחייה באופן רציני לאחרונה, כל ההזדקנות המואצת הזו שסדרה לה הכימותרפיה לא מוצאת חן בעיני.

ועכשיו, עם כל הכאבים בעצמות וההסתברות לגרורות...

אני לא יודעת.

אני רוצה להאמין שפעמיים זה די והותר, אפילו בשביל מי שזה לא יהיה שטורף שם את הקלפים ומשתעשע על חשבוננו.

פעמיים ודי, פעם שלישית אצל מישהו אחר, בבקשה.

4. למה לעזאזל נוצרים חורים בלב של עובר?

הרבה דברים משונים אני מצליחה להבין, תינוקות ועוברים - לא.

אמבריולוגיה זה מדהים כל עוד זורקים לך עובדות מגניבות באוויר, לא כשיש לך זמן מועט ללמוד חומר של סמסטר שלם.

למשל - העובדה שכל אחד מאיתנו חי - היא מזל רציני.

יש כ"כ הרבה מקום לטעויות, לכשלונות בדרך - שאנחנו באמת בני זונות כפויי טובה שאנחנו לא מנשקים את הרצפה כל בוקר.

אבל אם יש משו שמצליח לשגע אותי מאתמול, זה החורים האלו. מה העניין ליצור רקמה ואז לחורר אותה?

5. אנשים מהעבר.

אנשים שכבר לא פה, בסביבה, אבל מדי פעם מתקבצים או שולחים עצמם להתדפק על חלונות ההכרה שלי ולהרגיז.

געגועים או כעס ולעיתים רחוקות גם שנאה.

ומה היה אם ואולי עשיתי טעות ואיך זה יכול להיות שרגש יכול להדחק ככה לפינה?

6. איך שהזמן עובר מהר מדי, לאחרונה.

ועוד אחד, לסיום - בלוג שדווקא חיבבתי הפך להיות פרטי והוא חסום למשתמשים קרואים בלבד.

אני יכולה להבין את זה, אבל יש בזה משו מעט מבאס, קצת כאילו נשארתי מחוץ למסיבה ואין לי תירוץ טוב לדפוק על הדלת ולבקש שיכניסו.