אוף. אנלוידת.

כבר שנים שמזהירים אותי שיום אחד זה יקרה גם לי.

השעון יתחיל לתקתק - ואני לא אצליח לשלוף את הבטריה ממנו, המחוגים יזוזו מהר מתמיד - ואני לא אצליח להתעלם מהתזוזה.

הריוניות יצוצו בכל מקום כמו פטריות עם בטן גדולה אחרי הגשם וחשקים ההזויים, ילדים, תינוקות ושאר עוללים יגרו תחושה של סוכריות קופצות בבטן שלי.

כבר שנים שאני חיה בפחד מהרגע הזה.

מה אני צריכה עכשיו להשתגע? מה אני אעשה עם ילד בכלל?

לא, אני מעדיפה בעליל לחוות את ההורמונליות כהתקפי בכי מול סרט תיעודי, כטירוף של עצבים מול סופגניה שמולאה בריבת תות במקום ריבת חלב, את החשק הבלתי נסבל לבייגלה שמיניות ענק (תמיד מלח, אף פעם לא שוקולד) כל עוד היא מלווה בדימום מרגיע בין הרגליים.

לאחותי זה קרה  - ברגע אחד היא עברה מסלידה חוששת מילדים ל"אני חייבת כזה". מאמהות זה לגדולים ל"אני רוצה חמישה לפחות!".

פתאום, בבת אחת, בלי הזהרה מוקדמת, השעון באוטו החליף את הדקה מהר מדי ו17:27 הפך ל17:28, היא התקשרה אלי מבוהלת "אני תכף בת 29!" נאנחתי, זה קורה לה לפעמים, שהיא מאבדת ספירה "לא ליל, את חגגת 27 לא מזמן, את מתבלבלת בשנים או בחישוב?" היא נבחה עלי משהו על הזמן שעובר מהר מדי ועל פקקים בת"א וניתקה.

שבוע אח"כ מסתבר - השעון שלה התחיל לתקתק.

מאותו יום אני חיה בפחד מהרגע שזה יקרה גם לי.

אנחנו מאוד דומות, אחותי ואני. החיים שלנו עוברים כמעט תמיד באותם מסלולים, מה שמאפשר לי הצצה על החיים כמעט עשור קדימה.

ואחרי הכל, אני מרחק יריקה מהגיל שבו זה פרץ אצלה.

ועכשיו אני חוששת שהיום מתקרב, בשבוע האחרון חלמתי פעמיים (!) על עצמי כאמא ואתמול בסופר סבבו אותי שלוש הריוניות במעבר יחיד.

כמובן שברחתי משם בריצה.

אז נכון שאני לא רוצה להיות אימא, ושלידה נראית לי כמו רעיון גרוע במיוחד לבילוי.

אבל מה אם יום אחד גם השעון שלי יתחיל לתקתק במהירות הולכת וגוברת?

רוב החברים שלי כבר על הכביש המהיר להורות, חלק הגיעו ליעד.

ואלוהים, כמה שאני לא רוצה להיות כמותם.

(בינתיים?)

החיים מספיק מסובכים עם בחור וכלב, באמש'ך, שעון ביולוגי, הנח לי לנפשי.