זה כבר כמה שעות שאני מנסה ללמוד, הרשיתי לעצמי להתחמק משיעור על מחלות סופניות בילדים על הבוקר (יופי של דרך להתחיל שבוע) והגיע הזמן להתחיל להחזיר חובות.
הגעתי הביתה מוקדם, עמוסה כוונות טובות ומאז אני מתמקדת בעיקר בתירוצים להמנע מלמידה - התמכרות לקנדי קראש, אגב, היא דרך מעולה.
אני מחזירה טלפונים לאנשים שאני מתחמקת מהם כבר חודשים, מסדרת את האימייל, עושה סקר שוק על מדפסות, פותחת וסוגרת את המצגות, מחפשת מתכונים ומחליטה לפחות פעם בחצי שעה שהגיע הזמן לקחת ריטלין.
בחוץ בלאגן, המחלמה על ראשות המועצה עדיין לא הוכרעה (טוב, זה לא פלא כשיש 17 מתמודדים על 15,000 מתמודדים), כך שניידות התעמולה מסתובבת וצווחות ססמאות חסרות הגיון, השכנה צורחת על הילדות בחצר הצמודה, על הכביש ילדים משחקים כדורגל - זה ככל הנראה המקום היחיד שבו ילדים עדיין משחקים ברחובות, אבל במקום קולות צחוק והנאה אני שומעת חריקות רכב וקללות בכל פעם שאחד הילדים כמעט נדרס - מהבניין ממול בוקע המנון בכי של זמר רנדומלי כלשהו, שספק מתחנן ספק פוקד על מישהי לחזור מהר לזרועותיו ואני כמעט מצטערת שכישורי ויתוך הוורידים שלי לא מפותחים כראוי.
מדי פעם כלב מרימה את הראש ובודקת אם מה שקורה מעבר לחלון שווה את הנביחות שלה, מחליטה שלא וחוזרת להרדם על המקלדת תוך שחרור אנחות קורעות לב, כשאני מזיזה אותה היא רוטנת בגרגור על מר גורלה ונועצת בי מבט נעלב ממושך מדי, לפני שהיא מסתובבת ומפנה אלי את מוקד ניקוז הגזים (הכה מסריחים, אלוהים!) שלה.
כאות נקמה, ככל הנראה, היא מחקה את הפוסט שנכתב בדם רק לפני מספר דקות, כשהיא לחצה בדיוק בלתי נתפס עם האף על כפתור הכיבוי של המחשב.
שתי תמונות עושות תורניות על תשומת הלב השלי מהבוקר ואני בשום דרך לא מצליחה להיפטר מהן -
- החלקים הפנימיים של גור חתולים אומלל שנדרס הבוקר כשכלב ואני יצאנו לטיול.
- החלקים הפנימיים של מנהלת בית הספר מסודרים בצורה דומה, אחרי שבראש שלי, היא עצמה נדרסה הבוקר, אם אפשר אז במקום החתול.
זה הזמן להגיד - אני לא אדם אלים, אני מתעבת אלימות, אני כ"כ פתאטית כשזה נוגע לאלימות שאפילו בסרטים אני נרתעת כשמישהו חוטף מכות.
לעומת זאת, חלקים פנימיים לא מטרידים אותי באותה מידה, אלא אם הם מונחים על צלחת הגשה.
ובכ"ז, הבוקר, רק לרגע - רציתי להגיש את האיברים הפנימיים שלה על צלחת.
נכנסת הד"ר ומודיעה במבט הסתום שלה שיש לה חדשות ש"אולי ימצאו שנויות במחלוקת לתפיסתכם", היא מצחקקת בדרכה המטופשת כמו בכל פעם שמגיעה עם בשורה רעה ונועצת בנו מבט ממתין, אלוהים יודע למה, לפני שהיא מתחילה לדבר. ממש כמו מנחה גרוע.
מהות ההודעה - החל מהשנה שתחתינו, כל מי שלומד סיעוד יצטרך לעשות רק 160 נ"ז, בדומה לתואר נורמלי במדינת ישראל, בניגוד ל231 הנ"ז מהן מורכב התואר שלנו, נכון להיום.
כן, 71 נ"ז שאיגוד האחיות הבינלאומי החליט שאין בהן צורך, יותר משנה שלמה של לימודים ומבחנים.
אני יודעת שאין טעם להרוג את השליח, אבל אלוהים כמה שהיא מרגיזה!
כל מה שנשאר לי לקוות זה שאיפשהו, יושב לו מרפי יחד עם השטן על איזו בירה והם צוחקים כמו שצריך, כי אם כל זה קורה בלי שמישהו יהנה מזה - זה כבר באמת לא הוגן.
הפסקול של היום הוא פארודיה נוראית שנעשתה על שיר המונדיאל לפני שנתיים.
אני חייבת להפסיק לראות שרוטונים לפני השינה, אה כן ולגלות דברים באיחור מפתיע.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
