אוף. אנלוידת.

לא, באמת.
בואו נדבר על יאיר לפיד.
שנינו חובבים גדולים של הבחור (טוב, קשה שלא לחבב את מפזר הקאריזמה הבלתי נלאה הזה) למרות שאנחנו שונאים פוליטיקה ובכלל זה גם פוליטיקאים. לא מתעסקים בזה, לא מדברים על זה - מקסימום מתעניינים בדעות של אחרים אבל לעולם לא מתעסקים באמת.
המעבר של יאיר לפוליטיקה היה רגע לא קל מבחינתנו, משתי סיבות עיקריות -
1. אני אוהבת את הטור שלו ועוקבת אחריו מזה שנים בדבקות, למרות ששום דבר לא באמת משתנה, למרות שמעט מאוד נאמר בדר"כ, משהו בקסם האישי שלו קורץ לי במרווחי השורות ומזמין אותי להתמכר לבחירת המילים גם אם לא לנאמר.
2. בדיוק הצלחתי לשכנע את הבחור להתחיל לקרוא את מוסף שבעה ימים בסופי השבוע וגם הוא נכבש בקסם הלפידי - הצלחה מסחררת, מבחינתי!
ואז הוא החליט לעשות את המעשה האנוכי הזה - להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. לעזאזל.
זה גירה את בלוטות הסוצימטיות של שנינו שהתגרדנו ללא סוף וציינו, הפעם בקול רם שהנה, עוד מישהו שעושה ורק אנחנו יושבים ומקטרים בשקט ומה יהיה עם המדינה ולמה אף פעם אנחנו לא פועלים לקראת המטרות שלנו וכו. כשנגמר הגרד כמעט קיוויתי שזה סתם.
ואז הגיעו הבחירות - אני החלטתי בשנייה האחרונה להצביע ליאיר, בעיקר מתוך מחשבה שהבעת תמיכה לא תזיק והרי צריך לעשות כל מה שאפשר כדי להרחיק מעט את המושכות ממשפחת נתניהו, גם אם לרגע אחד של תקווה.
הבחור - הצביע למפלגה קטנה שכצפוי שלא הייתה קרובה אפילו לעבור את אחוז החסימה, תוך שהוא הולך כבר שבועות ומשנן את הסיבות שהוא בחר דווקא במפלגה הזו, למרות שאת המצע שלו הוא הכיר רק אחרי ההחלטה, גם מתוך רצון להוציא לשון למשפחה השליטה.
התוצאות הפתיעו אותנו. מאוד.
והמהלך של יאיר ובנט היה עוד יותר מפתיע.
ושניהם היו משמחים באותה המידה ומזה שבועות אנחנו מהלכים מבסוטים מכל צעדיו של יאיר כמו היינו אימא גאה בגוריה.
ואז הגיע אתמול.
הבחור הצהיר בטון הכאילו כועס שלו (הוא באמת לא יודע לכעוס, רוב הזמן) שנשמע יותר פגוע מכל דבר אחר  "יאיר כתב משהו שלא מצא חן בעיני!" מיהרתי לסלון עם מגב ביד, מוכנה להכות במי שגרם לו להשמע ככה רק בשביל לשמוע את הסיפור על ריקי כהן. הוא מקריא ומקריא ואני תוהה איפה השלב שבו אני אמורה להתחיל לכעוס?
"היא מרוויחה 20 אלף שקל בחודש! מה יש לעזור לה?! הלוואי שהיינו מרוויחים 20 אלף שקל בחודש!"
עצרתי רגע לפנטז את החיים עם משכורת, לא כל שכן משכורת כה גבוהה והעיניים שלי הזדגגו, כשחזרתי לפוקוס הבעת הזעזוע / פגיעה עמוקה / כועס /  תתקני את זה, אני מבולבל  -  שלו הייתה על הפרצוף.
נכון, אנחנו זוג סטודנטים שלא מרווחים ולו רבע מריקי כהן.
נכון, אנחנו לא רואים איך בעתיד, אם בכלל נוכל להרשות לעצמנו דירה אלא אם נגלה איזה קרוב משפחה מת שהחליט להוריש לנו מליונים. נכון, לא תמיד קל לנו להסתדר, אבל בן אדם - פרופורציות!
ריקי כהן היא דוגמה מושלמת למעמד הביניים המקומי, הפעם המעציב בין המעמדות מביא לכך שהמעמד הגבוה מרוויח מאות אלפים בחודש בעוד המעמד הנמוך לא סוגר את השלוש, במקרה הטוב.
זה מחריד, זה נורא וזה העתיד של רובנו.
כי לאט לאט, מעמד הביניים מתחיל להעלם, כי הילדים של ריקי, שההורים שלו חיו לא רע וטסו פעם בשנתיים לחו"ל (למרות שאם ההורים שלי היו פוגשים את ריקי כהן הם כנראה היו ממליצים לה לחיות כמוהם - לטוס פעם בעשור ולעבוד סביב השעון, אם היא באמת רוצה שיהיה לילדים שלה בסדר) יוכלו רק לחלום על חו"ל, השכירות, המשכנתא והמיסים יעמדו בשורה ויצחקו בזמן שהם ינסו לאסוף כספים ולקנות דירה, הם כבר לא יהיו מעמד ביניים. כי בעתיד שלהם, בעתיד שלנו, אם נמשיך בדרך הנוכחית - לא יהיו אנשים שמסתדרים, יהיה את מי שחי טוב ואת מי שלא.
כי הכסף שלנו, האזרחים ה"פשוטים" שווה פחות, הוא קונה פחות, הוא מאפשר פחות.
בזמן שהעשירים מתעשרים, בזמן שיחסי אינטרסים מתחזקים - מעמד הביניים גוסס והפערים מתעצמים.
נכון, במדינה בה ראש הממשלה אוכל גלידה מכספי הציבור בזמן שילדים בפריפריה חולמים על לחם עם גבינה, אפילו לא קוטג', רק לחם עם גבינה - הכל רקוב. מהשורש.
אבל בניגוד למטאפורת הצמחים - אי אפשר לעקור את האזרחים ולהתחיל לזרות מחדש.
צריך להתחיל איפשהו. ובגלל שאין לנו זרעים קסומים שמצמיחים כלכלה מאוזנת, מקומות עבודה או יושר פוליטי - ההתחלה צריכה להיות בצמצום הפערים. כי רק כשמעמד הביניים יתחזק, קבוצת האנשים הזו שאומנם מכלכלת את עצמה בכבוד יחסי אך גם משלמת את מרבית נתח המיסים, קבוצה שאולי לחלקה יש בתים - אך לילדים שלהם, אין סיכוי לחלום על בית - רק כשהיא תתחזק היא תוכל לקלוט לשורותיה עוד ועוד אנשים, לחזק את המעמד הנמוך יותר, למנוע את הגדילה בכמות ובפער שבין האנשים.
כי יש צורך להלחם על הזכויות של כל אזרח ואזרח במדינה, לא רק של אלו שיושבים בכיסאות הגבוהים ולא רק שיפוץ קוסמטי לאלו שיושבים קרוב לתחתית.
צריך להוזיל עלויות, בדיוק כמו עשו בסלולרי - של הכל. החל מאוכל ומים וחלב ועד חשמל, מהר לפני שגם אלו נהיים מותרות. צריך לאפשר לצעירים לצאת מהבתים, לא הגיוני שבני 30 ו40 ימשיכו להתגורר בבית ההורים, לעיתים עם המשפחה - כי הם לא יצליחו להתמודד לעולם עם העלויות של מה שקורה בחוץ.
צריך לשים גבולות ואז לעזור לאנשים לעמוד בצד הנכון שלהם.
לא, העבודה שלו לא תסתיים בהקלה על חייה של ריקי כהן, שם היא רק תתחיל.
ולטובתו - אני מקווה שהוא מוכן. כי הצלייה הזו היום, של אדם שבסה"כ שכח שהוא כבר לא כתב בעיתון סופ"ש שפונה לאוכלוסיה מצומצמת, יחסית אלא שר אוצר, פוליטקאי שלכל נשימה שלו יש משמעות (וגם את זו שמעבר, זו שהקוראים, האזרחים מקנים לה) וצורת התנסחות נעימה היא כבר לא הפתרון. עכשיו הוא צריך להיות פוליטקאי ולהציג את הדברים פחות בספרותיות ויותר בבהירות.
"אני רוצה לעזור לכם, אזרחים יקרים באשר אתם, אבל אם לא אכפת לכם - אתחיל במעמד הביניים ומשם אתקדם, כי אני זקוק לתמיכה, כי אני צריך את אמונכם ואת מחאתכם, כי אני רוצה שלכולם יהיה קל יותר, לכם ולילדים שלכם כי יש שם באמצע אנשים שנשכחים, כאלו שמשלמים מיסים, כאלו שעובדים קשה ואינם זוכים לאי אלו הטבות בחזרה וברגע שהם יעמדו ביציבות על רגליהם - הם יוכלו להושיט לכם יד ולמשוך אתכם, לייצב אתכם. כי ברגע שניקח את המושכות מאלו שעומדים בקצה הפרמידה - נוכל ביחד, כאזרחים מכל מקום ומעמד - למשוך לכיוונים הנכונים ולהפוך את המקום למעט יותר שפוי" - היה צריך יאיר לומר. אבל הוא כשל בלשונו וניסה - כפוליטיקאי שהוא עכשיו - לפלס את דרכו ללב האנשים באמצעות סיפור שאיתו רבים יכולים להזדהות.
או ש....
הוא פשוט טעה, ובאמת חשב שאלו מרבית האזרחים, שזהו שורש הבעיה - אנשים המשתכרים סכום דו ספרתי נאה בחודש שאינם יכולים או אינם מעוניינים לוותר על תענוגות החיים וגם אינם צריכים, שכן הבעיה היא אך ורק בפיזור ההנאות - יש מי שיכולים יותר ויש מי שפחות, תוך התעלמות מהדבר האמיתי - עוני לא פשוט שהולך ומתפשט ברחובותינו.
אולי.
אנחנו לעולם לא נדע, כי הרי מדובר בשר האוצר ולא באדם שיודה בטעות כה קשה, מדובר בפוליטיקאי, עכשיו הוא אחד מהם, אלו המסוגלים להחליף את עורם מול התפאורה בדומה לזיקית. כך שנותר רק לקוות - לטובתו כמו גם לטובתנו  - שאם טעה, אז למד, שאם הסתנוור משומה והתבלבל במראה העין אז הוא רואה עכשיו בבירור ויבחר במעשה הנכון.

ובינתיים, אני בוחרת להאמין בטוב ליבו האמיתי. בכך שבתוך השר קיים עוד יאיר האכפתי, זה שרצוף כוונות טובות בלבד ונאיבי מספיק לטעות בלשונו ותו לא. שהכל מכוון, שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה גם אם לא תמיד יודע איך להסביר את עצמו נכון.

איך זה קרה לנו?

איך אנשים התחילו להתבלבל בין אידיאל לטירוף?

מוות הוא מוות הוא מוות.

ואל לאדם באשר הוא אדם לשמוח לאידם של אויביו כאשר אלו נופלים למותם.

אשקר אם אומר שאני לא מבקרת לעיתים קרובות את המדיניות האלימה שננקטת, לפעמים, בשטחי עזה.

אני לא תומכת, מעולם לא תמכתי ולעולם לא אתמוך בכיבוש, כמו גם בהפרדת שטחים.

אני מאמינה שלכולנו מגיעה האפשרות לחיות את חיינו בשלווה לה זוכים תושבי מדינות אירופה, למשל, והדבר אמור הן לגבי תושבי קצות הארץ והן לגבי אלו היושבים מעבר לגבול.

יש בי ביקורת (ולא מעטה) על אופן ההתמודדות עם "אויבנו" בעזה. ויש בי רחמים כלפי אותם אזרחים שבעל כורחם נאלצים לספוג את תוצאות המעשים של קבוצה קיצונית מצומצמת ואלימה.

אני סולדת מאנשים שטוענים כי מדינת ישראל שייכת אך ורק ליהודים, ובמיוחד מאותם אתאיסטים שבעת הצורך הופכים מאמינים גדולים בתורה ובדבריה ולפתע מתעקשים שמדינת ישראל הובטחה ליהודים וזוהי זכותנו מעצם היוולדנו לדת הנכונה לאחוז חזק בגדרות המדינה ולצעוק "שלנו!".

 ללא קשר לאמונה דתית – אדמה היא אדמה והיא שייכת לעולם, לא לנו וכמו כל כיבוש אחר שנעשה בהיסטוריה, מוצדק או שגוי, גם אבותינו הגיעו לכאן פתאום, לאחר אלפי שנות גלות ונזכרו כי הובטח להם וכי הם מעוניינים לממש את זכותם (באמת ציפיתם שתושבי האזור יקומו וילכו? יורידו בפניכם את הכובע ויאמרו "בכבוד?"), וללא כל התחשבות במשפחות, בודדים או ארגונים פינינו ממה שייחסנו כשלנו את התושבים, באלימות ותוך שינון האידיאולוגיה כתפילה.

כך שאם חוזרים לחוק הקטנוני והילדותי של "אני הייתי כאן קודם" – הם ללא ספק יכולים לומר "היינו כאן קודם, אתם הלכתם, אנחנו תפסנו" ובעיניהם יש להם הזכות המלאה לדרוש בחזרה את שהיה שלהם כמו שלנו הייתה אז הזכות בעיננו.

כמובן, אני לא מסכימה עם הדרך שבה הדברים נעשים בגזרה הפלסטינית, אין דבר פחדני ועלוב יותר מתקיפת אזרחים אלימה גם אם נעשית על טהרת ההקרבה העצמית, כי לא, המטרה אינה מקדשת את האמצעים.

רגעי השחרור של גלעד שליט מהשבי גרמו לדמעות להצטבר גם בזוויות עיני ולבקש בתוך ליבי - עין תחת עין ושן תחת שן.

כמובן שאני אסירת תודה על כך ש'יש לי' מדינה, על כך שאני יכולה לדבר בשפה האהובה עלי, על כל כך שאיני נרדפת בביתי שלי ועל היכולת הבסיסית להיות גאה במסורת אותה הורי והוריהם כיבדו במשך שנים על שנים, מקום בו אני יכולה להתחבר לשורשי הקיום שלי ושל משפחתי, איני יכולה לדמיין את הזוועות שנעשו לאנשים רק בשל אמונתם, ואני מודה על הזכויות לחיות את חיי בתמימיות יחסית.

אך איני מסכימה גם עם הדרכים בהן פעלו כל אותם ארגונים צבאיים שאנו כה גאים בהם ובפועלם (מחקר קצר על חיילי הפלמ"ח למשל, יחשוף מהר מאוד שלא מדובר היה רק בקדושים מעונים שהקריבו עצמם לטובת הקמת מדינה, נעשו גם דברים שלא לצורך ומתוך איזו תחושת גדלות מיותרת, תאוות דם או הרצון הפשוט והמגוחך להדגים כי השרירים שלנו גדולים יותר), קל מאוד להציג את הצד השני כאויב, ללא ביקורת עצמית כלל – זה בדיוק מה שעושה מערכת החינוך מזה שנים רבות.

נכון, סבלנו כעם לא מעט.

וכן, מגיע לנו להגיע למנוחה ולנחלה. אך מה מצדיק את המנוחה שלנו אם היא מתקיימת רק על פני מנוחתם של אחרים?

ומי אנחנו שננופף בסבלם של דורותד קודמים כהצדקה להתנהגותנו בימים בהם אנו ממשיכים להוקיע מחברתנו אנשים על סמך אמונותיהם או מוצאם?

אינני חושבת שציונות היא פשע כנגד האנושות, ואינני מבקרת את הצורך הבסיסי בביטחון והגנה של מי מאיתנו.

אך אני כן מבקרת מאוד את הבחירות של שני הצדדים, מגנה את הקיצוניות שבכל צד.

אבל יותר מכל אני מגנה את מי ששמח במותו של אחר.

אין זה משנה מה הייתה הסיבה למותו ואילו צידוקים (עלובים כמובן, שהרי אין מה שיצדיק לעולם נטילת חיים אם מכוונת ואם בתום לב של אדם) ניתנים לכך. מי שפעיל למען זכויות האדם, מי שרודף צדק אמיתי – לא יוכל לעולם להרים ראשו בגאווה ולומר "ניצחנו" כאשר רגלו מונחת על גופת אויבו.

מוות הוא מוות הוא מוות.

ומוות הוא עצוב.

אך עצוב מכך הוא שאנשים מאבדים בדרכם לרדוף צדק את הבסיס שקיים מאחורי רעיון הצדק –  הוא אמור להיות שווה לכל אדם באשר הוא. ללא הבסיס הזה, מדובר ברדיפה בלבד, והאדם הרודף אינו מפזר צדק, כי אם רעל.

צר לי עלייך, נועה , על שאיבדת את אנושיותך.

צר לי עלייך ועל רבים כמותך שיושבים אולי בחשכת ביתם ומעודדים בליבם את מילותייך והתנהגותך אך חוששים להביע זאת בקול.

צר לי על משפחתך שצל הרעל אותו פיזרת ילווה אותם זמן רב - אם כי לא מספיק, סביר להניח, כי אם אינך פליטת ריאליטי או דוגמנית מצליחה במיוחד - את מתפוגגת מתודעת האנשים במהירות רבה יותר מסבא סביון ברוח סערה.

וצר לי לא פחות על כל אותם אנשים שאינם רואים את הפסול בשמחה על מותו של אדם ללא קשר לאמונותיו, בחירותיו ומעשיו.

גילוי נאות - אני אדם שלא קשה להרגיז, מעולם לא הייתי, אבל בשנים האחרונות זה התעצם.  

             שזה כשלעצמו מוזר כי באותה הקלות בה אני מתרגזת כך אני יכולה לשקוע באדישות ושלווה.  אבל זה לא העניין, כרגע.

המצטיינים במשימה הם - קרובי משפחה ביולוגיים (ובדגש על זו שפלטה אותי מהרחם שלה), משפחתו של הבחור ומוכרות בחנויות להלבשה תחתונה.

ועוד דבר - אולי זה מאז שהתחלתי ללמוד, אולי זה מאז שהזדקנתי מנטלית ב10 שנים בבת אחת -

אבל לאחרונה מבעבע בי מין צורך מוזר ובלתי נשלט לחפש אחרי צדק, או לפחות שלוחות שלו.

אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מתרגזת מרמאות, מתייאשת מיחס לא נאות, מתקנת ומטיפה מוסר לכל מי שחורג מהערכים הקשוחים שפיתחתי.

זה לא שלא ציפיתי לזה, כן?

היה ברור לי תמיד, שבדומה לשושלת ארוכה של נשים חזקות - אני אהיה זקנה מעצבנת ויורקת מוסר בשקל לכל עבר, פשוט לא חשבתי שזה יקרה לי כבר בגיל 26.

השילוב של כל אלו הביא אותי היום לרמה חדשה וחסרת הגיון של כעס.

כי אין שום דבר שמצדיק הטעייה של ציבור, ובוודאי לא בנושאים רפואיים שהם,  באופן המילולי ביותר - עניין של חיים ומוות.

ואין שום דבר שמצדיק לעשות את זה באופן כה חסר סגנון.

"עצה מרופא - 19 טיפולים שעדיף לוותר עליהם" - כתבה שהתפרסמה הבוקר בynet.

כותרת המשנה מגוכחת עוד יותר - "האם באמת כל פרוצדורה שרופא רושם למטופל שלו הוא יסכים לעבור בעצמו..?"

למה אני קוראת ynet? זו שאלה טובה שאין לה תשובה טובה, כמעט כל פעם שאני קוראת כתבה כזו או אחרת 

ובמיוחד בתחום הבריאות - אני מוצאת עצמי כועסת, עצובה או מאוכזבת. או שלושתם.

אולי זה סוג של מזוכיזם - אבל אני סוטה מהנקודה שוב (הפרעות קשב ארורות).

אז הנה כמה מפניני החכמה הנבחרות של הכתבת המהוללת, שאני מאוד רוצה להאמין שהיא קרובת משפחה של אחד העורכים שלא למדה מעולם על כתיבה עיתונאית, או בכלל.

1. בדיקות סקר - מפחידות ומיותרות, זו התמצית של גברת (מה, לא דוקטור?) רות נווה.

הרי מי רוצה לגלות מראש שהוא חולה בסרטן המעי הגס הקטלני? לא אנחנו, חלילה, אולי עוד יוכלו לטפל בך.

4. לעבור בדיקת סרטן הערמונית - בדיקה פשוטה למדי - לכאורה שהרי היא גורמת לחץ, ומי רוצה להלחץ מהאפשרות שהוא חולה בסרטן? 

עדיף להישאר רגועים, לעצום עיניים חזק חזק מול המציאות ולומר - "לי זה לא יקרה".

וכמובן - לדברי רופאים רבות סרטן הערמונית נפוץ יותר ממה שמשוער ואנשים חיים איתו שנים מבלי לגלות ובלי לסבול.

סליחה?! האם הגברת מכירה סרטן ממאיר שיושב בשקט ובנימוס בצד מחשש להפריע? אני לא. נכון, ישנה הגדלה שפירה של הבלוטה אך היא אינה סרטן.

סרטן גדל, מתפתח ומשתלט על כל חלקה טובה. סרטן הורג. 

וכמובן - מה בין בדיקת דם פשוטה לכאורה ובין גילוי אפשרי לסרטן או גידול שפיר שמקסימום גורם לאין אונות, חוסר שליטה על סוגרים,שפיכה אחורית, דימומים, עצירת שתן ועוד מיני תופעות שאינן מורגשות לדבריה?

אה, ואמרתי כבר מוות?

17. לעבור הפרייה חוץ גופית - רופאות היו נמנעות מהזרקת הורומונים על בסיס קבוע, טיפולים העלולים לגרום לבעיות בריאות קשות.

אני בטוחה שאי שם קיימת, לפחות אישה אחת שחושבת שזה מגניב להזריק הורמונים ככה סתם, כי אם יש אנשים שמתאהבים בקירות, שאוכלים חיות דרוסות, שוכבים עם גופות או ילדים קטנים,

 או, למען השם - מצביעים שוב לביבי (אני מאוד מקווה שלא קיימת קבוצה אחת שעושה הכל) אז כבר אי אפשר לדעת.

אבל לא, אני אל מכירה אף בחורה הגיונית שעושה את זה להנאתה האישית, רופאה, מזכירה, מוכרת נעליים, ראש עיר או ביוכימאית. פשוט לא.

ברור שטיפולים הורמונלים יכולים לגרום לבעיות בריאותיות, אבל גם דיכאון יכול.

גם חוסר רצון לחיות או התחושה שאינך אישה ואינך מגשימה את יעדי האבולוציה - יכולים.  

אלוהים.

18. לעבור ממוגרפיה - כי יש הרבה קרינה וביופסיה תחת מיקרוסקופ תיתן תשובה כמעט ודאית.

אה, אוקי. אז בואו פשוט נשלח נשים בהמוניהן אחת לשנה או שנתיים לעשות ביופסיה כללית לשד, כי הרי גידול הוא גידול, ואם הוא קיים

- המחט בוודאי תמצא אותו בעצמה, זה לא שיש צורך באיתור המיקום שלו קודם.

מה גם, שביופסיה היא לא בדיקה חודרנית מיותרת העלולה להביא למתחים מיותרים,

ובוודאי אם כל נשות ישראל יעשו אותה על בסיס תקופתי ולבדיקה ייקח נצח להחזיק תשובה.

אבל הפתולוגים יהיו סופר מבוקשים, לשם שינוי.

וכמובן, וזה היה החלק האהוב עלי בכתבה כולה - "מחקרים הראו כי מכל 15 נשים שאובחנו כחולות בסרטן באמצעות ממוגרפיה, שלוש מהן עדיין ימותו מסרטן השד" -

אני אתחיל בטוב, כי מגיע לה פרגון אחרי כל הביקורת הקשה - על הבחירה בשלוש על פני שלושה, פשוט כי משאר הכתבה לא מורגש שהיא יודעת.. טוב, עברית.

 נכון. ממוגרפיה לא תמיד מצילה חיים, איזו הפתעה. גם החייאה לא. גם טיפולים מאריכי חיים לא. 

 אז למה להתאמץ? בואו נצמצם את הפער - אף אחת לא תבדק, אף אחת לא תאובחן וכולן ימותו.

אחת משמונה - כן, שמונה, המצב החמיר בשנים האחרונות והסטטיסטיקה גדלה - תמות. העיקר שהיא לא תחשף לבדיקה שעלולה לסכן אותה בעוד - 20 שנה של קרינה מצטברת.

מה דעתך, גברת נווה היקרה לספר על הסטטיסטיקה הזו לאמא שלי? זו ששרדה פעמיים, בזכות ממוגרפיה מתקפות של סרטן השד?

זו שהסתכלה לו בעיניים (פעמיים!!!) וניצחה? את רוצה לומר לה שהממוגרפיה שלה הייתה מיותרת או מסוכנת?

אגב, מעניין אותי עד כמה , ynet מוכנים לקחת אחריות על הדבר הזה?

האם תביעה ייצוגית של אנשים שחלו כי לא נבדקו תגרום להם להפסיק לפרסם שטויות? אני לא חושבת.

והיא כמובן המשיכה עם פנינים נוספות ולא פחות מבריקות כמו -

"רופאות מודות כי לא היו שותות אלכוהול בהריון", סליחה, אפשר בבקשה לקבל את מספר הטלפון של הרופאה שממליצה לשתות אלכוהול בהריון?

יש לי איזה עניין קטן של שלילת הריון שאני מעוניינת לסגור מולה.

או "שימוש בסטרואידים שלא לצורך" או "לעבור ניתוח מבלי לשאול את כל השאלות" וכמובן - "להשתזף במיטת שיזוף", שהרי זה טיפול מומלץ ידוע.

אבל אוי, רגע! זו כתבה שהתפרסמה בעיתון בריטי - בטוח היא נכונה!

שאלוהים יעזור לנו.

כי מה עוד נשאר?