אוף. אנלוידת.

למה אני לא רוצה להיות אמא?

השאלה הזו מטרידה אותי לאחרונה.

אולי כי יצא לנו לדבר על זה, כי אנחנו כבר בגיל הזה שבו מדברים על דברים, שמנסים לדמיין שאנחנו לא מתכננים, למרות שאנחנו קצת כן. כי החברים שלנו כבר שם, חלקם ממש – עם ילדים או מנסים, חלקם סתם מדברים, מפנטזים על האדם הנכון או על הרגע הנכון.

ורק לי, זה לא נשמע נכון. זה אפילו לא קורץ.

ונדמה לי שיש איזה חלק במעלה המוח שלי שמנסה להלהיב אותי לרעיון, מדי פעם - כן, ביולוגיה, המשכיות, זו המטרה שלנו... וזה פשוט לא עובד. אני פשוט לא רואה את זה קורה.

ואני לא מבינה למה, למה לא כואב לי הרחם? (מלבד במובן הפיזי והמוחשי כ"כ של המילה, באותם ימים שאני כ"כ מתעבת שהייתי מוכנה אפילו לעשות ילדים לטובת חופשה של כמה חודשים מהסיוט הזה) למה אני לא מדמיינת את המילה אמא ומתמלאת באושר ובידיעה שזה כיוון החיים שלי? למה זה כ"כ מפחיד, לעזאזל?

נראה לי מגניב להיות בהריון - כל המצבי רוח והחשקים, מסקרנת אותי התחושה שיש בתוכך ילד או משו חייזרי שגדל, אני כמובן מתעלמת לחלוטין מרעיון הלידה אבל הרגע שאחרי הלידה נראה לי החלק הנוראי באמת. מה עושים עם היצור הקטן והבוכה הזה? איך יודעים?

אני מאוהבת באחיינים שלי. הם ממסים אותי בחיוכים, בדיבורים ואפיל כשהם ישנים, אבל אני בשום דרך לא רוצה שהם יהיו שלי.

וזה לא עניין של טיפול באחרים. אני ה-מטפלת. לעזאזל, כל החיים שלי הולכים לסבוב סביב אחרים והטיפול בהם. אני אוהבת שהבית מלא, אני אוהבת לבשל ולפנק וכל חיי גידלתי קצת את האנשים שסביבי, בדאגה ואכפתיות כנים. אם רק הייתי חולת נקיון תחרותית הייתי מדמיינת שהדמות של מוניקה מחברים מבוססת עלי! ויש לי סבלנות וגידלתי לא מעט סוגים של חיות מחמד בחיי, אז למה תינוק לא?

אני כבר יכולה לשמוע את רחש אוהבי הילדים המזדעזעים בכל עבר – לא, אני לא משווה תיינוק לגור כלבים או גוזל של תוכונים, חלילה. גם לא לנחשים, צפרדעים, דגים, צבי מים, אוגרים או כל בעל אחר שגידלתי בחיי.

תמיד אמרו לי שאני מקדימה את הגיל, שאני חווה הכל מהר מדי, מוקדם מדי.

אחותי שגדולה ממני ב9 שנים הייתה אומרת שלפעמים נדמה לה שאני עוברת יחד איתה את השלבים הסופיים של גיל ההתבגרות. תמיד הרגשתי שכולם סביבי בשלב אחר, מוקדם יותר - מוקדם מדי - של החיים ורק אני רצה קדימה ולא מצליחה לעצור. ופתאום אני זו שנשארת מאחור.

פתאום כולם מתקדמים ואני נמצאת כאן, מאחורה ורוצה לצעוק להם "רגע, עוד לא! אני לא מוכנה, למה אי אפשר להישאר צעירים עוד קצת? למה כולם חייבים להתבגר פתאום?" כל עונות החתונות – ילדים עושות לי קושי בנשימה ואני לא מצליחה להתמודד עם זה יותר, בכלל.

לא מזמן נתקלתי בטור ישן של ליהי לפיד (תראו אותי מקדמת את משפחת לפיד בשבוע האחרון, נשבעת שזה במקרה!) שבו היא תהתה על מה היא חשבה לפני שהיו לה ילדים, מה העסיק אותה 24\7, מה הדאיג אותה ומה הטריד, מה הייתה התמונה הראשונה שהיא כשפתחה את העיניים ומה הייתה האחרונה כשעצמה אותן בכל יום. וחשבתי לעצמי, למרבה הגיחוך - שזה בדיוק מה שאני מרגישה לבחור.

באמת, כבר יותר משנתיים וזה האדם שלו אני דואגת ועליו אני חושבת.

בשבילו אני שמחה לקום בבוקר הרבה לפני שהשעה הגיונית ולארגן דברים, בשבילו אני מבשלת ומנקה.

והאמת? אני לא רוצה אף פעם לחלוק את כל ההרגשה הזאת עם מישהו אחר.

אני יודעת שזה לא בריא, לא הגיוני ובכ"ז, אני לא רוצה להרחיק עצמי כדי להתקרב למישו אחר, אפילו לא קצת.

אולי זה זה, ואולי פשוט אין לי את השריר של האמהות.

לא, באמת.
בואו נדבר על יאיר לפיד.
שנינו חובבים גדולים של הבחור (טוב, קשה שלא לחבב את מפזר הקאריזמה הבלתי נלאה הזה) למרות שאנחנו שונאים פוליטיקה ובכלל זה גם פוליטיקאים. לא מתעסקים בזה, לא מדברים על זה - מקסימום מתעניינים בדעות של אחרים אבל לעולם לא מתעסקים באמת.
המעבר של יאיר לפוליטיקה היה רגע לא קל מבחינתנו, משתי סיבות עיקריות -
1. אני אוהבת את הטור שלו ועוקבת אחריו מזה שנים בדבקות, למרות ששום דבר לא באמת משתנה, למרות שמעט מאוד נאמר בדר"כ, משהו בקסם האישי שלו קורץ לי במרווחי השורות ומזמין אותי להתמכר לבחירת המילים גם אם לא לנאמר.
2. בדיוק הצלחתי לשכנע את הבחור להתחיל לקרוא את מוסף שבעה ימים בסופי השבוע וגם הוא נכבש בקסם הלפידי - הצלחה מסחררת, מבחינתי!
ואז הוא החליט לעשות את המעשה האנוכי הזה - להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. לעזאזל.
זה גירה את בלוטות הסוצימטיות של שנינו שהתגרדנו ללא סוף וציינו, הפעם בקול רם שהנה, עוד מישהו שעושה ורק אנחנו יושבים ומקטרים בשקט ומה יהיה עם המדינה ולמה אף פעם אנחנו לא פועלים לקראת המטרות שלנו וכו. כשנגמר הגרד כמעט קיוויתי שזה סתם.
ואז הגיעו הבחירות - אני החלטתי בשנייה האחרונה להצביע ליאיר, בעיקר מתוך מחשבה שהבעת תמיכה לא תזיק והרי צריך לעשות כל מה שאפשר כדי להרחיק מעט את המושכות ממשפחת נתניהו, גם אם לרגע אחד של תקווה.
הבחור - הצביע למפלגה קטנה שכצפוי שלא הייתה קרובה אפילו לעבור את אחוז החסימה, תוך שהוא הולך כבר שבועות ומשנן את הסיבות שהוא בחר דווקא במפלגה הזו, למרות שאת המצע שלו הוא הכיר רק אחרי ההחלטה, גם מתוך רצון להוציא לשון למשפחה השליטה.
התוצאות הפתיעו אותנו. מאוד.
והמהלך של יאיר ובנט היה עוד יותר מפתיע.
ושניהם היו משמחים באותה המידה ומזה שבועות אנחנו מהלכים מבסוטים מכל צעדיו של יאיר כמו היינו אימא גאה בגוריה.
ואז הגיע אתמול.
הבחור הצהיר בטון הכאילו כועס שלו (הוא באמת לא יודע לכעוס, רוב הזמן) שנשמע יותר פגוע מכל דבר אחר  "יאיר כתב משהו שלא מצא חן בעיני!" מיהרתי לסלון עם מגב ביד, מוכנה להכות במי שגרם לו להשמע ככה רק בשביל לשמוע את הסיפור על ריקי כהן. הוא מקריא ומקריא ואני תוהה איפה השלב שבו אני אמורה להתחיל לכעוס?
"היא מרוויחה 20 אלף שקל בחודש! מה יש לעזור לה?! הלוואי שהיינו מרוויחים 20 אלף שקל בחודש!"
עצרתי רגע לפנטז את החיים עם משכורת, לא כל שכן משכורת כה גבוהה והעיניים שלי הזדגגו, כשחזרתי לפוקוס הבעת הזעזוע / פגיעה עמוקה / כועס /  תתקני את זה, אני מבולבל  -  שלו הייתה על הפרצוף.
נכון, אנחנו זוג סטודנטים שלא מרווחים ולו רבע מריקי כהן.
נכון, אנחנו לא רואים איך בעתיד, אם בכלל נוכל להרשות לעצמנו דירה אלא אם נגלה איזה קרוב משפחה מת שהחליט להוריש לנו מליונים. נכון, לא תמיד קל לנו להסתדר, אבל בן אדם - פרופורציות!
ריקי כהן היא דוגמה מושלמת למעמד הביניים המקומי, הפעם המעציב בין המעמדות מביא לכך שהמעמד הגבוה מרוויח מאות אלפים בחודש בעוד המעמד הנמוך לא סוגר את השלוש, במקרה הטוב.
זה מחריד, זה נורא וזה העתיד של רובנו.
כי לאט לאט, מעמד הביניים מתחיל להעלם, כי הילדים של ריקי, שההורים שלו חיו לא רע וטסו פעם בשנתיים לחו"ל (למרות שאם ההורים שלי היו פוגשים את ריקי כהן הם כנראה היו ממליצים לה לחיות כמוהם - לטוס פעם בעשור ולעבוד סביב השעון, אם היא באמת רוצה שיהיה לילדים שלה בסדר) יוכלו רק לחלום על חו"ל, השכירות, המשכנתא והמיסים יעמדו בשורה ויצחקו בזמן שהם ינסו לאסוף כספים ולקנות דירה, הם כבר לא יהיו מעמד ביניים. כי בעתיד שלהם, בעתיד שלנו, אם נמשיך בדרך הנוכחית - לא יהיו אנשים שמסתדרים, יהיה את מי שחי טוב ואת מי שלא.
כי הכסף שלנו, האזרחים ה"פשוטים" שווה פחות, הוא קונה פחות, הוא מאפשר פחות.
בזמן שהעשירים מתעשרים, בזמן שיחסי אינטרסים מתחזקים - מעמד הביניים גוסס והפערים מתעצמים.
נכון, במדינה בה ראש הממשלה אוכל גלידה מכספי הציבור בזמן שילדים בפריפריה חולמים על לחם עם גבינה, אפילו לא קוטג', רק לחם עם גבינה - הכל רקוב. מהשורש.
אבל בניגוד למטאפורת הצמחים - אי אפשר לעקור את האזרחים ולהתחיל לזרות מחדש.
צריך להתחיל איפשהו. ובגלל שאין לנו זרעים קסומים שמצמיחים כלכלה מאוזנת, מקומות עבודה או יושר פוליטי - ההתחלה צריכה להיות בצמצום הפערים. כי רק כשמעמד הביניים יתחזק, קבוצת האנשים הזו שאומנם מכלכלת את עצמה בכבוד יחסי אך גם משלמת את מרבית נתח המיסים, קבוצה שאולי לחלקה יש בתים - אך לילדים שלהם, אין סיכוי לחלום על בית - רק כשהיא תתחזק היא תוכל לקלוט לשורותיה עוד ועוד אנשים, לחזק את המעמד הנמוך יותר, למנוע את הגדילה בכמות ובפער שבין האנשים.
כי יש צורך להלחם על הזכויות של כל אזרח ואזרח במדינה, לא רק של אלו שיושבים בכיסאות הגבוהים ולא רק שיפוץ קוסמטי לאלו שיושבים קרוב לתחתית.
צריך להוזיל עלויות, בדיוק כמו עשו בסלולרי - של הכל. החל מאוכל ומים וחלב ועד חשמל, מהר לפני שגם אלו נהיים מותרות. צריך לאפשר לצעירים לצאת מהבתים, לא הגיוני שבני 30 ו40 ימשיכו להתגורר בבית ההורים, לעיתים עם המשפחה - כי הם לא יצליחו להתמודד לעולם עם העלויות של מה שקורה בחוץ.
צריך לשים גבולות ואז לעזור לאנשים לעמוד בצד הנכון שלהם.
לא, העבודה שלו לא תסתיים בהקלה על חייה של ריקי כהן, שם היא רק תתחיל.
ולטובתו - אני מקווה שהוא מוכן. כי הצלייה הזו היום, של אדם שבסה"כ שכח שהוא כבר לא כתב בעיתון סופ"ש שפונה לאוכלוסיה מצומצמת, יחסית אלא שר אוצר, פוליטקאי שלכל נשימה שלו יש משמעות (וגם את זו שמעבר, זו שהקוראים, האזרחים מקנים לה) וצורת התנסחות נעימה היא כבר לא הפתרון. עכשיו הוא צריך להיות פוליטקאי ולהציג את הדברים פחות בספרותיות ויותר בבהירות.
"אני רוצה לעזור לכם, אזרחים יקרים באשר אתם, אבל אם לא אכפת לכם - אתחיל במעמד הביניים ומשם אתקדם, כי אני זקוק לתמיכה, כי אני צריך את אמונכם ואת מחאתכם, כי אני רוצה שלכולם יהיה קל יותר, לכם ולילדים שלכם כי יש שם באמצע אנשים שנשכחים, כאלו שמשלמים מיסים, כאלו שעובדים קשה ואינם זוכים לאי אלו הטבות בחזרה וברגע שהם יעמדו ביציבות על רגליהם - הם יוכלו להושיט לכם יד ולמשוך אתכם, לייצב אתכם. כי ברגע שניקח את המושכות מאלו שעומדים בקצה הפרמידה - נוכל ביחד, כאזרחים מכל מקום ומעמד - למשוך לכיוונים הנכונים ולהפוך את המקום למעט יותר שפוי" - היה צריך יאיר לומר. אבל הוא כשל בלשונו וניסה - כפוליטיקאי שהוא עכשיו - לפלס את דרכו ללב האנשים באמצעות סיפור שאיתו רבים יכולים להזדהות.
או ש....
הוא פשוט טעה, ובאמת חשב שאלו מרבית האזרחים, שזהו שורש הבעיה - אנשים המשתכרים סכום דו ספרתי נאה בחודש שאינם יכולים או אינם מעוניינים לוותר על תענוגות החיים וגם אינם צריכים, שכן הבעיה היא אך ורק בפיזור ההנאות - יש מי שיכולים יותר ויש מי שפחות, תוך התעלמות מהדבר האמיתי - עוני לא פשוט שהולך ומתפשט ברחובותינו.
אולי.
אנחנו לעולם לא נדע, כי הרי מדובר בשר האוצר ולא באדם שיודה בטעות כה קשה, מדובר בפוליטיקאי, עכשיו הוא אחד מהם, אלו המסוגלים להחליף את עורם מול התפאורה בדומה לזיקית. כך שנותר רק לקוות - לטובתו כמו גם לטובתנו  - שאם טעה, אז למד, שאם הסתנוור משומה והתבלבל במראה העין אז הוא רואה עכשיו בבירור ויבחר במעשה הנכון.

ובינתיים, אני בוחרת להאמין בטוב ליבו האמיתי. בכך שבתוך השר קיים עוד יאיר האכפתי, זה שרצוף כוונות טובות בלבד ונאיבי מספיק לטעות בלשונו ותו לא. שהכל מכוון, שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה גם אם לא תמיד יודע איך להסביר את עצמו נכון.

אנחנו מחפשים כל הזמן.

עוד לפני שהפכנו גוף תלת מימדי ומוצק, אנחנו מתחילים את החיפושים.

הזרע מחפש את דרכו אל הביצית בעודו בועת ג'יף עם זנב המזכירה ראשן.

הביצית מחפשת את דרכה אל הרחם (ונכשלת, תודה לאל הגלולות הכל יכול).

העובר מחפש את דרכו החוצה (בלית ברירה, כמובן, ולאחר חודשים של חיפוש אחר תנוחה נוחה).

התינוק את הארוחה הבאה ואח"כ את הצעצוע.

אנחנו מחפשים חברים, מחפשים את עצמנו, מחפשים את אלוהים, ושוב את עצמנו, מחפשים מה ללמוד ואיך לשרוד את האקדמיה.

מחפשים עבודה, מחפשים את האחד, מחפשים איך לפרוש ואיפה לנפוש.

החיים הפכו לפעולת חיפוש מתמשכת שנקטעת רק ע"י פעולת חיפוש נוספת או כשיש אחת חדשה או לפחות אחרת על הכוונת.

עייפתי מחיפושים.

אני רוצה להגיע, לנוח, להתרפק, לא לחפש.

אני?! אובדנית?!