אוף. אנלוידת.

   לבנות יש איזה משהו קדמוני, מטופש ומיותר שמעורר בהם להשתטות בכל מה שקשור לנעלים.

מה זה לעזאזל? ומאיפה זה בא? זה משהו אבולוציוני?

אני תוהה אם גם בתקופת האבן נשים התפנקו על עור מיוחד וסוליה גבוהה מדי פעם, ככה בשביל הסטייל.

אתמול עשיתי דבר נורא, שלא חשבתי שאני אי פעם אעשה - קניתי נעליים מוגזמות. במחיר מוגזם. והכל בגלל חתונה.

העניין הוא כזה - לפני כעשור (אלוהים, כמה זקנה את צריכה להיות בשביל לכתוב משפט כזה ברצינות) התעופפתי במהלך פוגו אכזרי במיוחד מקצה אחד של החדר לקצה השני, כשהרגליים שלי מופנות היישר אל תוך הקיר שבו התנגשתי.

בחיי שזה היה שווה כל רגע.

מאז, אחת לתקופה, אני משתדלת, במידת האפשר לנקוע לפחות אחד משני הקרסוליים שלי (גם כי זו מסורת אבל בעיקר בגלל שיש תחבושות אלסטיות צבעוניות וכה מגניבות בסופר פארם).

והנה הגיע השבוע הנכון ברבעון וכמו ילדה טובה פספתי אבן, סובבתי את הרגל בזווית לא הגיונית והתנפחתי למימדי הרגל של רונלד מקדונלד. טוב, כמעט.

החתונה הזו, שגם ככה נתקעה לי כמו פמור בגרון אילצה אותי לעשות חשבון נפש עם הכפכפים המוזנחות שלי ולהחליט שהגיע הזמן למצוא נעליים נטולות עקב שמתאימות גם לשמלה שלא הגיעה משוק הפשפשים ואולי יצליחו לעשות טוב על הנשמה אפילו לסבתא שלי כי סנדלי שורש הן לא שיא האלגנט.

הקצבתי למשימה חצי שעה ו50 ש"ח (אני או-ה-בת סופעונה בחנויות זולות) שמעתי שמועה שבאחת מרשתות נעלי הפלסטיק יש נעליים שנמכרות במחיר של שני ק"ג עגבניות בטיב טעם, גררתי את הבחור לקניון הקרוב ונכנסתי חדורת מטרה.

באמת, היו רק שני קריטריונים למציאה - שטוחות וזולות. אפילו את עניין המידה השארתי כאופציונאלי לחלוטין.

בחנות, סיווגנו את הנעליים ל"חרדה" מול "לא כזה נורא" ואפילו היו כמה שהצליחו להסתנן ל"מגניבות רצח!" (מה אני אגיד, יש לי גבר רגשן) ואז יצאנו בבושת פנים מהחנות אחרי שהבנו שגם המידה הקטנה ביותר שלהם (39) מצריכה שאחלוק את המקום בתוך הנעל עם עוד בחורה.

ואז קרה האסון.

נכנסנו "רק להסתכל שנייה" בחנות נעליים חדשה שמהווה את גן עדן הנעליים האולטימטיבי - מהרצפה לתקרה קופסאות נעליים בכל צבע, גובה ומידה, מוצגות לראווה ומתחננות שתיקח אותן. זה הרגיש כמעט כמו ביקור בצער בע"ח (רק בלי הריח),  בחיי ששמעתי אותן מייללות.

אחרי קרוב לשעה יצאתי משם עם זוג נעליים - שחורות, מבריקות, גבוהות ועולות כמו יומיים עבודה.

כמה גבוהות אתם שואלים?

גבוהות כ"כ שכשהנחתי אותם ליד פחית קולה (מהסוג הגבוה שמסתובב לאחרונה בקיוסקים) הן הסתכלו לה בעיניים.

גבוהות ככה שבפעם הראשונה בחיים שלי - עצרה אותי בחורה להגיד לי "כל הכבוד לך" במקום "אוי ואבוי, מה את נועלת?".

גבוהות עד כדי כך שהנחתי את ידי בחופשיות על כתפו של הבחור שגבוה ממני בהרבה יותר מ10 ס"מ.

אין לי תירוץ, אני רק יכולה לומר שלמרות הכל שעיסת העור המעוך ומה שהיה פעם עצמות הרגליים שלי לחלוטין שווה את הרגע שבו פנו אלי זוג הומואים ואמרו ש"יש לך שיק מטורף, מהממת אחת!" ושהצלחתי ללכת על חול, דשא ואפילו לרקוד איתן מבלי ליפול, גם כשהבחור הצליח להתקיל אותי בסיבובים פתאומיים ולא צפויים.

שבחיים שלי לא הרגשתי יותר בחורה מהרגע שעליתי עליהן בפעם הראשונה והצלחתי לעשות צעד שלם מבלי ליפול.

אגב, לנקע שלום, תקופת ההחלמה המזורזת שהוא עבר התפוגגה על השלכותיה ומחר צריך להתחיל הכל מחדש, אבל למי אכפת? יש לי תחבושת ורודה ואני מהממת, עם שיק מטורף.

לא, אני לא באמת מאמינה בזה.

אבל לערב אחד הרגשתי כמעט סינדרלה.

כמעט.

החיים שלי הם סיפורה הנדוש והמעייף של צעירה תל אביבית בשנות העשרים לחייה.

ספר טוב, כתוב קליל.

שייך לסופר צעיר, מתקתק, אולי סופרת.

עם ניסוחים משעשעים וסיטואציות שפשוט לא קורות במציאות - הן לקוחות מסרט קולנוע או סדרה הוליוודית, אבל הן בשום דרך לא שייכות למציאות.

צופים לו / לה עתיד מזהיר, מלא ברבי מכר תבניתיים, סיפורים כאילו - יומיומיים, הגיבורים הם כל אחד ממכם, מאתנו. והדמויות שמסביב הן בדיוק החברים שלנו.

ואתה יכול כבר לדמיין מי בחבורה שלך הוא כמו ההוא, שמספר בדיחות משונות ובכלל נראה כמו קריקטורה ומי זה הקמצן וההוא שדווקא מצחיק, זה שחמום מוח וההיא שתמיד חושפת את הציצים שלה בפומבי.

אני גרה בישוב מוזר, שהפסיק להתפתח אי שם בשנות השמונים במקרה הטוב, ויש מקומות שהטפט התקלף ושמו במקום בתים חדשים, מפלצתיים בגודלם, מגוחך כמה שהם מפוארים - גינות עם מפלים, בריכות דגים ועצי פרי ותיקים, הכבישים מתפוררים עדיין ובמרכז יושבים חבורות של קשישים ומחליפים חוויות על הנכדים, שני דוכני פלאפל וכמה קיוסקים.

זה סוריאליסטי, באמת.

והדירה שלי, לא גדולה - לא קטנה ומושלמת, עם הבחור הנכון (לפחות ככה נראה בינתיים, בטוח עוד יהיו טוויסטים בהמשך, כמו בכל ספר מרענן ומפתיע), כלבה וגינה מלאה עציצים, אפילו תותים וחצילים.

אני מארחת לארוחות ערב, המקרר תמיד מלא, השתייה תמיד קרה והאוכל מוכן בזמן, מוגש בכלים הנכונים - ארוחת פיצה עגולה על מגש רשת מיוחד, עם גלגלת חותכת וכלים מתאימים לייצר תפאורה של מיני פיצריה ביתית, רטבים, תבלינים. הכל מאובזר.

האוכל הוא בדיוק והקינוח כבר מוכן.

ואני צוחקת ומאושרת והחיים טובים - עוד שנת לימודים נגנרה, הדרמות קורות לחברים ומשפחה ואני נהנית מחופש אמיתי לראשונה מאז שהתחלתי ללמוד - בלי מועדי ב', בלי קורסים חוזרים. חלום.

איך זה יכול להיות שאלו החיים שלי פתאום?

שקורות החיים שלי נהיו כ"כ מגוונים - ניסיון עשיר בשירות לקוחות, מכירות, ניהול מוקדים, מעט שיווק ועיצוב + רומן עם בחורה בעשור הקודם.

ואני כ"כ שונה, מהבפנים והחוץ.

הכתיבה שלי התשנתה ואיתה החשיבה.

אני סטודנטית רצינית, מתעסקת בנושאים רפואיים, שואפת לתואר שני ומתסגרת בסלון כדי ללמוד.

אני חברה קשובה ומבלה שעות בהאזנה לצרות של חברים, מטפחת בבעיות, מתקנת עבודות ומכתבים.

אני עקרת בית לא רעה. אני מנקה ומסדרת, דואגת לכביסות ולכלבה, מבשלת ואופה, לפחות פעם ביום.

אני ילדה לא מתבגרת שלא מוצאת את עצמה בין אנשים, חדשים וישנים, רחוקים או קרובים, רק שם, בבית, איפה שכבר לא שופטים - הכל יוצא.

אני רוצה להציל מישהו, להציל באמת.

אני רוצה לשנות את החיים של מישהו, מחפשת את המשמעות, את הסיבה לקיום ואני לעולם לא אנוח עד שאמצא את הדרך.

מוסד גמילה, אימוץ ילד או לפחות שינוי חשיבה, בנייה מחדש, שיקום, הקלה על סבל.

אני מקדישה לזה את החיים שלי, מאז ומתמיד.

ורק עכשיו, כשאני כמעט מרגישה שאני מתקרבת ומתחילה לשחרר אחיזה - מרגיש שהחיים פשוט הולכים בכיוון שרציתי פעם כ"כ.

וזה מפחיד אותי.

אני מסתכלת מהצד ופתאום כמעט אין על מה להתלונן, יש לי כ"כ הרבה סיבות להיות מאושרת.

ואני לא מצליחה.

מה יהיה אם אני לעולם לא אצליח?

אני שונאת את הספרים האלו, שנגמרים בזה שכל החיים מסתדרים לכולם ואני שונאת במידה שווה כשהסוף הוא בעיקר רע אבל גם פתוח.

שום דבר לא מסתדר, משאירים אותך עם התהייה.

אני כועסת על הכותב, מרגישה מרומה, ככה או ככה.

לאן המצפן הפנימי המשונה שלי יקדם אותי? לאיזה מהסופים השנואים? ולמה בעצם שניהם כ"כ שנואים עלי?**

*אוסקר ווילד, כמובן.

ולא, אין לי אלוהים ויש לי טונות של חוצפה - אני יודעת.

**תהיות פילוסופות מיותרות באמצע הלילה, בשעות כאלו עדיף היה ללכת לישון.

מניפולציות - 1

אימצה אותנו חתולה, נתנו לה את השם המשונה סצ'לין ושמנת בגביע והיא ממשיכה לבקר אותנו כל יום, בשעות קבועות למדי, לדרוש אוכל ותשומת לב. איכשהו יוצא שיש לנו כמעט - חיית - מחמד - בחצר, שזה הרבה יותר מהיתושים שהסתובבו פה לאחרונה.

אף פעם לא חיבבתי חתולים, לא יותר מאשר, נניח, תרנגולים. הם היו שם, לא הפריעו לי ואני לא הפרעתי להם (מלבד האלרגיה המטורפת, אבל זה באמת לא באשמת אף אחד, אני אלרגית אפילו למתכות, לעזאזל!), ולכן מעולם לא העלתי בדעתי שאני ארצה לגדל חתול.

והאמת? אני עדיין לא מעוניינת. 

זה הקטע של חתולים, הם כ"כ מניפולטיביים שהם פשוט גורמים לך לרצות למלא את הכל השאיפות שלהם עכשיו ומייד ובלי תמורה.

ופה נעוץ ההבדל המהותי בין כלבים וחתולים, כלבים הם כה נאמנים וטיפשים ומעוניינים לרצות, לעומת חתולים שנושפים עליך בהתנשאות, שלא משנה מה - אתה לעולם לא מספיק טוב בשבילהם.

מניפולציות -2

אנורקסיה.

זו מחלה איומה ונוראית שמשבשת לחלוטין את דעתו של החולה בה, מה שרובנו לא קולטים הוא שהיא משבשת גם את דעתם של הסובבים את החולה, אפילו אלו שמטפלים בו.

הגיעה למרפאה השבוע בחורה בשל ענבל (רק בראש שלי קוראים לה ענבל, מסתבר, במציאות השם שלה לא מתקרב לאיך שהיא נראית, ככה שנשאר עם ענבל), היא אמא לשני ילדים שמזה 18 שנה נאבקת בכל מי שמנסה להיאבק בהיותה אנורקסית.

מדובר בסיפור עצוב במיוחד, היא הפסיקה לאכול לפני שנים, הצליחה בדרך פלא להחזיק הריונות ולידות ואפילו הנקה - אבל לא הצליחה להתגבר על יצר ההרזייה, ולא על מה שהביא לה. 

היא סבלה מעקמת קשה למדי בתור ילדה ועברה ניתוח לתיקון, בערך באותה תקופה אביה נפטר והיא הפסיקה לאכול.

היוםף 18 שנה אח"כ היא בתת משקל, עם פצע שלא מצליח להחלים ומשפחה לא מתפקדת.

הפסיכיאטר שלה - טוען שהיא בסדר, אין שם שום הפרעה, אולי רק בראייה של כולם סביבה, אולי זה המשקל שהופך לא תקין כשהיא עולה עליו או בדיקות המעבדה שמזייפות.. היא כמובן לא מעוניינת להחליף פסיכיאטר, המשפחה הרימה ידיים ולבעלה יש שני ילדים לטפל בהם.

אי אפשר לאשפז אותה בכפייה בגלל אותו פצע ניתוחי במצב נורא שיש לה בגב, ומאותה סיבה אי אפשר לנתח אותה.

היא לא תחלים עד שהיא תקבל טיפול, והיא לא תקבל טיפול מבלי שהיא תתחיל לאכול, והמעגל הזה נהיה ברור ועצוב מדי.

אז במקום לאכול היא מאכילה את הילדים, נותנת להם את המנה שלה, דוחפת את מה שנותר לגרביים או לחזיה הריקה מתוכן שלה, מחייכת את החיוך הכובש שלה ואומרת בקול המתוק בעולם "היה ממש טעים, תודה!".

מניפולציות - 3

תינוקות.

אני לא חובבת גדולה שלהם, הם בוכים כמו סירנות, פולטים נוזלים ריחניים מכל כיוון ולא אחראיים לקיום של עצמם.

זה שילוב לא נעים במיוחד, ואני משתדלת להמנע מנוכחותם, לפחות עד שיוכלו להאחז בי מרצונם החופשי, או עד שיתחילו לתקשר, מה שיגיע מאוחר יותר.

אבל גם הם, עם הראש העצום שלהם, העיניים הבוחנות האלו והידיים המזעריות - מצליחים להזיז משו בלב שלי, לפעמים.

אני לא תמימה, אני יודעת שהם עושים את זה במכוון, אבל אפילו אני לא מסוגלת להתעלם לחלוטין מאצבעות גפרוריות שנשלחות לכיוון שלי.

איכשהו יצא שלאחרונה אני בעיקר רוטנת.

אני לא יודעת למה, או איך זה קרה כי בסה"כ אני אדם משועשע למדי, רוב הזמן.