אוף. אנלוידת.

אנחנו מחפשים כל הזמן.

עוד לפני שהפכנו גוף תלת מימדי ומוצק, אנחנו מתחילים את החיפושים.

הזרע מחפש את דרכו אל הביצית בעודו בועת ג'יף עם זנב המזכירה ראשן.

הביצית מחפשת את דרכה אל הרחם (ונכשלת, תודה לאל הגלולות הכל יכול).

העובר מחפש את דרכו החוצה (בלית ברירה, כמובן, ולאחר חודשים של חיפוש אחר תנוחה נוחה).

התינוק את הארוחה הבאה ואח"כ את הצעצוע.

אנחנו מחפשים חברים, מחפשים את עצמנו, מחפשים את אלוהים, ושוב את עצמנו, מחפשים מה ללמוד ואיך לשרוד את האקדמיה.

מחפשים עבודה, מחפשים את האחד, מחפשים איך לפרוש ואיפה לנפוש.

החיים הפכו לפעולת חיפוש מתמשכת שנקטעת רק ע"י פעולת חיפוש נוספת או כשיש אחת חדשה או לפחות אחרת על הכוונת.

עייפתי מחיפושים.

אני רוצה להגיע, לנוח, להתרפק, לא לחפש.

אני?! אובדנית?!

מניפולציות - 1

אימצה אותנו חתולה, נתנו לה את השם המשונה סצ'לין ושמנת בגביע והיא ממשיכה לבקר אותנו כל יום, בשעות קבועות למדי, לדרוש אוכל ותשומת לב. איכשהו יוצא שיש לנו כמעט - חיית - מחמד - בחצר, שזה הרבה יותר מהיתושים שהסתובבו פה לאחרונה.

אף פעם לא חיבבתי חתולים, לא יותר מאשר, נניח, תרנגולים. הם היו שם, לא הפריעו לי ואני לא הפרעתי להם (מלבד האלרגיה המטורפת, אבל זה באמת לא באשמת אף אחד, אני אלרגית אפילו למתכות, לעזאזל!), ולכן מעולם לא העלתי בדעתי שאני ארצה לגדל חתול.

והאמת? אני עדיין לא מעוניינת. 

זה הקטע של חתולים, הם כ"כ מניפולטיביים שהם פשוט גורמים לך לרצות למלא את הכל השאיפות שלהם עכשיו ומייד ובלי תמורה.

ופה נעוץ ההבדל המהותי בין כלבים וחתולים, כלבים הם כה נאמנים וטיפשים ומעוניינים לרצות, לעומת חתולים שנושפים עליך בהתנשאות, שלא משנה מה - אתה לעולם לא מספיק טוב בשבילהם.

מניפולציות -2

אנורקסיה.

זו מחלה איומה ונוראית שמשבשת לחלוטין את דעתו של החולה בה, מה שרובנו לא קולטים הוא שהיא משבשת גם את דעתם של הסובבים את החולה, אפילו אלו שמטפלים בו.

הגיעה למרפאה השבוע בחורה בשל ענבל (רק בראש שלי קוראים לה ענבל, מסתבר, במציאות השם שלה לא מתקרב לאיך שהיא נראית, ככה שנשאר עם ענבל), היא אמא לשני ילדים שמזה 18 שנה נאבקת בכל מי שמנסה להיאבק בהיותה אנורקסית.

מדובר בסיפור עצוב במיוחד, היא הפסיקה לאכול לפני שנים, הצליחה בדרך פלא להחזיק הריונות ולידות ואפילו הנקה - אבל לא הצליחה להתגבר על יצר ההרזייה, ולא על מה שהביא לה. 

היא סבלה מעקמת קשה למדי בתור ילדה ועברה ניתוח לתיקון, בערך באותה תקופה אביה נפטר והיא הפסיקה לאכול.

היוםף 18 שנה אח"כ היא בתת משקל, עם פצע שלא מצליח להחלים ומשפחה לא מתפקדת.

הפסיכיאטר שלה - טוען שהיא בסדר, אין שם שום הפרעה, אולי רק בראייה של כולם סביבה, אולי זה המשקל שהופך לא תקין כשהיא עולה עליו או בדיקות המעבדה שמזייפות.. היא כמובן לא מעוניינת להחליף פסיכיאטר, המשפחה הרימה ידיים ולבעלה יש שני ילדים לטפל בהם.

אי אפשר לאשפז אותה בכפייה בגלל אותו פצע ניתוחי במצב נורא שיש לה בגב, ומאותה סיבה אי אפשר לנתח אותה.

היא לא תחלים עד שהיא תקבל טיפול, והיא לא תקבל טיפול מבלי שהיא תתחיל לאכול, והמעגל הזה נהיה ברור ועצוב מדי.

אז במקום לאכול היא מאכילה את הילדים, נותנת להם את המנה שלה, דוחפת את מה שנותר לגרביים או לחזיה הריקה מתוכן שלה, מחייכת את החיוך הכובש שלה ואומרת בקול המתוק בעולם "היה ממש טעים, תודה!".

מניפולציות - 3

תינוקות.

אני לא חובבת גדולה שלהם, הם בוכים כמו סירנות, פולטים נוזלים ריחניים מכל כיוון ולא אחראיים לקיום של עצמם.

זה שילוב לא נעים במיוחד, ואני משתדלת להמנע מנוכחותם, לפחות עד שיוכלו להאחז בי מרצונם החופשי, או עד שיתחילו לתקשר, מה שיגיע מאוחר יותר.

אבל גם הם, עם הראש העצום שלהם, העיניים הבוחנות האלו והידיים המזעריות - מצליחים להזיז משו בלב שלי, לפעמים.

אני לא תמימה, אני יודעת שהם עושים את זה במכוון, אבל אפילו אני לא מסוגלת להתעלם לחלוטין מאצבעות גפרוריות שנשלחות לכיוון שלי.

איכשהו יצא שלאחרונה אני בעיקר רוטנת.

אני לא יודעת למה, או איך זה קרה כי בסה"כ אני אדם משועשע למדי, רוב הזמן.

זה נכון, שעה לאחר נטילת ריטלין והיחיד שמתרכז פה זה הבלאגן.

מאז שהתחלתי לקחת ריטלין חיי הלימודים שלי הפכו קלים יותר, אני מרוכזת יותר, זוכרת יותר, נהנית מחומר משעמם, גן עדן. 

הבעיה היחידה היא שצריך להגיע עם מוטיבציה, משו שככל הנראה השלתי מעצמי מאז נגמרו המבחנים, ונכון לעכשיו אני לא מצליחה לשכנע את עצמי ללמוד.

והריטלין תקף לזמן מוגבל, ומספר הכדורים מוגבל גם הוא, ובזבוז של זמן על ריטלין הוא עברה הגוררת עונש במוחי הצר...

במיוחד אם התנאים המוקדמים מתאימים.

אז הבית מבולגן, אבל לא יותר מבדר"כ.

ועשיתי כביסות.

ושטפתי כלים.

וטיאטאתי את הבית כולו.

אפילו הורדתי את המצעים!

תנאים אידאליים ללמידה, אלא שהראש שלי לחלוטין במקום אחר.

יו, היא אמא!

אני לא מאמינה שזה קורה, אני לא מאמינה שזה אמיתי, לעזאזל אני לא מאמינה שעברו 9 פאקינג חודשים מאז שהתחיל כל התהליך, הכ"כ קצר הזה בו איבדתי את הילדה המצחיקה וקיבלתי במקומה אמא לילד. אמיתי. ומבחירה.

אני חושבת שזה מה שהלחיץ אותי באמת, יותר מכל דבר אחר. הבחירה הזו.

העובדה שלא מדובר בטעות טיפשית וחסרת אחריות, של ילדה שנכנסה להריון והשתבשה החשיבה מההורמונים והחליט להשאיר אותו.

ולא מדובר בלחץ משפחתי או קנאות דתית.

לא זו בחירה, בחירה שקולה ומודעת.

והיא מלחיצה אותי.

כי היא אומרת שאני כבר בגיל שבו האנשים אליהם אני מייחסת שפיות ותבונה סביבי - איבדו לחלוטין את השניים, או שהעולם הסתובב מהר יותר ואני נשארתי מאחור. 

כי איך זה הגיוני אחרת?

מתי הפכנו למבוגרים?

מתי התחלתי "להחזיק בית" ולא פשוט לגור?

מתי קרה שהייחוס המקובל למי שגרר עם החברים שלי ממקום למקום הוא "בעלה" וא"אשתו"?

מתי התחלתי להשתמש במילים "בני זוג" ולהתפעל מכריות נוי? 

איך קרה שהדבר שאני הכי מעוניינת בו   ב ע ו ל ם    כרגע הוא פוד פרוססור, כזה שמאפשר לעשות בצק פריך?!

ולמה אף אחד לא הזהיר אותי שהבגרות מתגנבת אליך באיטיות, שבכל פעם שאתה עוצר לבדוק, אתה טיפה יותר קורב להזדקנות, מעט יותר מיושב והרבה יותר רחוק מכל מה שדמיינת שתהיה?

התחלתי "לעבוד" במחלקות, זה במרכאות כי אני עדיין לא מקבלת על זה איזשהו גמול מלבד החיוך של האחראית בבוקר.

וזה לא 'עדיין' בקטע של "עוד לא הכנו לך תלוש משכורת", זה 'עדיין' בקטע של - "יש לך עוד שנתיים וחצי של הקזת דם עצמי לפני שנסכים לשלם שכר מעליב שלא משקף את ההשקעה והרצון התמוהים שלך למקצוע הזה".

אני לא מתלוננת על זה שאנחנו לא מקבלות שכר, או על זה שאנחנו משלמות על הזכות לעבוד בחינם, כל זה ידוע וברור מראש וזה השלב לו חיכיתי יותר מכל ובאופן הקלישאתי ביותר עלי אדמות אני באמת מרגישה שהערכה, אפילו שולית של מטופל אחד - שווה שמונה שעות עבודה.

ויותר מזה, אני באמת מאמינה שכדי לשנות משו צריך להשקיע.

אני לא לגמרי יודעת מה אני מתכננת לשנות, אם בכלל. אולי את החיים שלי בלבד, אבל עדיין, זה מצריך השקעה.

יצאתי למסע מפרך בעקבות החלום שלי, ואני לא אשקר ואומר שציפיתי לכל התלאות שהיו בדרך, אבל אני באמת מקווה שיבוא יום וזה ייראה כמעט שווה את זה.

אז מאז שהתחיל גל החתונות - ילדים - מעברי דירות סביבי אני תוהה עם אילו מהפרויקטים המיותרים האלו הייתי מסוגלת להתמודד, לא עכשיו בהכרח אלא מתישו בעתיד המוגדר כגלגול הנוכחי שלי - ואני מגיעה למסקנה שאף לא אחד מהנ"ל, תודה.

אני אוהבת  טוב, זה שקר, אני כמעט מחבבת את החיים שלי כמו שהם עכשיו, ההבנה שהזמן מתקדם הרבה יותר מהר מהמודעות שלי והמחשבה שאולי התת מודע מנסה להדביק אותו - זה יותר מדי בשבילי ביום ראשון בצהריים שבו הברזתי מהלימודים עם מעט רגשות אשם ועוד פחות מזה מוטיבציה להוציא משו יעיל מהיום הזה.

אז אני כותבת.

ולאן זה לוקח אותי בכלל, בעצם?

הלוואי שיכולתי לחזור לגיל 16 לעשור נוסף, אני מאמינה שלא מיציתי את כל מה שאפשר היה בזמן,

לא הוגן לתת לילדה בת 16 לנהל את החיים בגיל 16, הם מפספסים כ"כ הרבה דברים!