אוף. אנלוידת.

איך זה קרה לנו?

איך אנשים התחילו להתבלבל בין אידיאל לטירוף?

מוות הוא מוות הוא מוות.

ואל לאדם באשר הוא אדם לשמוח לאידם של אויביו כאשר אלו נופלים למותם.

אשקר אם אומר שאני לא מבקרת לעיתים קרובות את המדיניות האלימה שננקטת, לפעמים, בשטחי עזה.

אני לא תומכת, מעולם לא תמכתי ולעולם לא אתמוך בכיבוש, כמו גם בהפרדת שטחים.

אני מאמינה שלכולנו מגיעה האפשרות לחיות את חיינו בשלווה לה זוכים תושבי מדינות אירופה, למשל, והדבר אמור הן לגבי תושבי קצות הארץ והן לגבי אלו היושבים מעבר לגבול.

יש בי ביקורת (ולא מעטה) על אופן ההתמודדות עם "אויבנו" בעזה. ויש בי רחמים כלפי אותם אזרחים שבעל כורחם נאלצים לספוג את תוצאות המעשים של קבוצה קיצונית מצומצמת ואלימה.

אני סולדת מאנשים שטוענים כי מדינת ישראל שייכת אך ורק ליהודים, ובמיוחד מאותם אתאיסטים שבעת הצורך הופכים מאמינים גדולים בתורה ובדבריה ולפתע מתעקשים שמדינת ישראל הובטחה ליהודים וזוהי זכותנו מעצם היוולדנו לדת הנכונה לאחוז חזק בגדרות המדינה ולצעוק "שלנו!".

 ללא קשר לאמונה דתית – אדמה היא אדמה והיא שייכת לעולם, לא לנו וכמו כל כיבוש אחר שנעשה בהיסטוריה, מוצדק או שגוי, גם אבותינו הגיעו לכאן פתאום, לאחר אלפי שנות גלות ונזכרו כי הובטח להם וכי הם מעוניינים לממש את זכותם (באמת ציפיתם שתושבי האזור יקומו וילכו? יורידו בפניכם את הכובע ויאמרו "בכבוד?"), וללא כל התחשבות במשפחות, בודדים או ארגונים פינינו ממה שייחסנו כשלנו את התושבים, באלימות ותוך שינון האידיאולוגיה כתפילה.

כך שאם חוזרים לחוק הקטנוני והילדותי של "אני הייתי כאן קודם" – הם ללא ספק יכולים לומר "היינו כאן קודם, אתם הלכתם, אנחנו תפסנו" ובעיניהם יש להם הזכות המלאה לדרוש בחזרה את שהיה שלהם כמו שלנו הייתה אז הזכות בעיננו.

כמובן, אני לא מסכימה עם הדרך שבה הדברים נעשים בגזרה הפלסטינית, אין דבר פחדני ועלוב יותר מתקיפת אזרחים אלימה גם אם נעשית על טהרת ההקרבה העצמית, כי לא, המטרה אינה מקדשת את האמצעים.

רגעי השחרור של גלעד שליט מהשבי גרמו לדמעות להצטבר גם בזוויות עיני ולבקש בתוך ליבי - עין תחת עין ושן תחת שן.

כמובן שאני אסירת תודה על כך ש'יש לי' מדינה, על כך שאני יכולה לדבר בשפה האהובה עלי, על כל כך שאיני נרדפת בביתי שלי ועל היכולת הבסיסית להיות גאה במסורת אותה הורי והוריהם כיבדו במשך שנים על שנים, מקום בו אני יכולה להתחבר לשורשי הקיום שלי ושל משפחתי, איני יכולה לדמיין את הזוועות שנעשו לאנשים רק בשל אמונתם, ואני מודה על הזכויות לחיות את חיי בתמימיות יחסית.

אך איני מסכימה גם עם הדרכים בהן פעלו כל אותם ארגונים צבאיים שאנו כה גאים בהם ובפועלם (מחקר קצר על חיילי הפלמ"ח למשל, יחשוף מהר מאוד שלא מדובר היה רק בקדושים מעונים שהקריבו עצמם לטובת הקמת מדינה, נעשו גם דברים שלא לצורך ומתוך איזו תחושת גדלות מיותרת, תאוות דם או הרצון הפשוט והמגוחך להדגים כי השרירים שלנו גדולים יותר), קל מאוד להציג את הצד השני כאויב, ללא ביקורת עצמית כלל – זה בדיוק מה שעושה מערכת החינוך מזה שנים רבות.

נכון, סבלנו כעם לא מעט.

וכן, מגיע לנו להגיע למנוחה ולנחלה. אך מה מצדיק את המנוחה שלנו אם היא מתקיימת רק על פני מנוחתם של אחרים?

ומי אנחנו שננופף בסבלם של דורותד קודמים כהצדקה להתנהגותנו בימים בהם אנו ממשיכים להוקיע מחברתנו אנשים על סמך אמונותיהם או מוצאם?

אינני חושבת שציונות היא פשע כנגד האנושות, ואינני מבקרת את הצורך הבסיסי בביטחון והגנה של מי מאיתנו.

אך אני כן מבקרת מאוד את הבחירות של שני הצדדים, מגנה את הקיצוניות שבכל צד.

אבל יותר מכל אני מגנה את מי ששמח במותו של אחר.

אין זה משנה מה הייתה הסיבה למותו ואילו צידוקים (עלובים כמובן, שהרי אין מה שיצדיק לעולם נטילת חיים אם מכוונת ואם בתום לב של אדם) ניתנים לכך. מי שפעיל למען זכויות האדם, מי שרודף צדק אמיתי – לא יוכל לעולם להרים ראשו בגאווה ולומר "ניצחנו" כאשר רגלו מונחת על גופת אויבו.

מוות הוא מוות הוא מוות.

ומוות הוא עצוב.

אך עצוב מכך הוא שאנשים מאבדים בדרכם לרדוף צדק את הבסיס שקיים מאחורי רעיון הצדק –  הוא אמור להיות שווה לכל אדם באשר הוא. ללא הבסיס הזה, מדובר ברדיפה בלבד, והאדם הרודף אינו מפזר צדק, כי אם רעל.

צר לי עלייך, נועה , על שאיבדת את אנושיותך.

צר לי עלייך ועל רבים כמותך שיושבים אולי בחשכת ביתם ומעודדים בליבם את מילותייך והתנהגותך אך חוששים להביע זאת בקול.

צר לי על משפחתך שצל הרעל אותו פיזרת ילווה אותם זמן רב - אם כי לא מספיק, סביר להניח, כי אם אינך פליטת ריאליטי או דוגמנית מצליחה במיוחד - את מתפוגגת מתודעת האנשים במהירות רבה יותר מסבא סביון ברוח סערה.

וצר לי לא פחות על כל אותם אנשים שאינם רואים את הפסול בשמחה על מותו של אדם ללא קשר לאמונותיו, בחירותיו ומעשיו.

אנחנו מחפשים כל הזמן.

עוד לפני שהפכנו גוף תלת מימדי ומוצק, אנחנו מתחילים את החיפושים.

הזרע מחפש את דרכו אל הביצית בעודו בועת ג'יף עם זנב המזכירה ראשן.

הביצית מחפשת את דרכה אל הרחם (ונכשלת, תודה לאל הגלולות הכל יכול).

העובר מחפש את דרכו החוצה (בלית ברירה, כמובן, ולאחר חודשים של חיפוש אחר תנוחה נוחה).

התינוק את הארוחה הבאה ואח"כ את הצעצוע.

אנחנו מחפשים חברים, מחפשים את עצמנו, מחפשים את אלוהים, ושוב את עצמנו, מחפשים מה ללמוד ואיך לשרוד את האקדמיה.

מחפשים עבודה, מחפשים את האחד, מחפשים איך לפרוש ואיפה לנפוש.

החיים הפכו לפעולת חיפוש מתמשכת שנקטעת רק ע"י פעולת חיפוש נוספת או כשיש אחת חדשה או לפחות אחרת על הכוונת.

עייפתי מחיפושים.

אני רוצה להגיע, לנוח, להתרפק, לא לחפש.

אני?! אובדנית?!

עכשיו זה ברור, אני מתחרטת שהלכתי ללמוד סיעוד.

לא חלילה, בגלל שהלימודים משעמים, או לא מאתגרים ובטח לא בגלל אובדן תחושת השליחות..

לא.

בגלל שבאופן תמידי ועיקש האוניברסיטה גורמת לי להבין שאני טיפשה. 

לא, לא טיפשה, מטומטמת.

כי אתה צריך להיות ממש אדיוט בשביל ללמד מישהו את החומר למבחן ואז לקבל פחות ממנו.

כי אתה צריך להיות ממש מטומטם בשביל להאמין, כל פעם מחדש, שרוצים שתבין את החומר. לא, זה לא מה שמעניין אותם.

בואו נגיד את זה כמו שזה - אף אחד לא מעוניין ביותר מדי אחיות אינטיליגנטיות במחלקה, עדיף שיהיו סתומות ולא יקומו עם אי אילו רעיונות שעלולים לפגוע בהנהלה כמו.. לוידת, רצון להתקדם? או אכפתיות, חלילה?

למה שניקח אחות שתלחם על חיי המטופל אם אפשר, באותו מחיר בדיוק, אגב לקחת מישהי שתשאל "אבל למה לבזבז מיטות? אם הוא מת שימות".  

ולמה לעזאזל לבחון הבנה של חומר שכולנו יודעים שאין לאחות ממוצעת שום אינטרס להבין אותו? הכי טוב לבדוק שהיא טובה בלזכור, בלשנן.

הרי לזכור את כל האלרגיות של המטופל זה חיוני ביותר במחלקה פנימית שמכילה תערובת חולים קשים וקלים כאחד, את לא צריכה באמת להבין למה התרופה גורמת לאלרגיה, או לחילופין מה המשמעות של ההתקף, את פשוט צריכה לצעוק "רופא!" ולדקלם מה הוא נטל, מתי הוא אכל ואיך קוראים למטפל שלו (שזה, באופן גנרי אצל אחיות "מטפל" או לחילופין "מטפלת"). אז מה אם יש לך רגישות של פיל? תחסכי זמן, אין צורך להתעכב עם חולים.

אז איך עושים את זה? איך ממשיכים להתלונן על מחסור בכוח אדם ועדיין מנפים כל שנה מחצית מהאנשים (איכותיים ברובם) שלומדים את המקצוע הכה לא מבוקש הזה?

נותנים להם לשנן, לשנן הרבה, ובחומר לא רלוונטי, בעיקר. שואלים שאלות מגעילות, שוליות שאינן קשורות לעבודה המתבקשת.

והכי חשוב - מעמיסים מקסימום חומר במינימום זמן.

הרי איזו אחות לא צריכה לדעת מה היא תרופת הבחירה להרגעה בסוסים?

ומה יותר חשוב מתרופות שלא משתמשים בהם מאז שנות השמונים, למרות שהן נטולות תופעות לוואי (מלבד.. אה כן, מוות)?

ולמה לא ללמוד בע"פ על איזה רצפטור משפיעה איזו תרופה באיזה מינון? הרי מי לא מעוניין לשמוע שיש לו רצפטורים מסוג זין במוח שמופעלים ממינון של חמישה מ"ג יותר בתרופות שבכלל נועדו לטפל בריאות? ושההשפעה הזו, אולי, בחצי אחוז מהאוכלוסיה הספציפית שנוטלת אותה, עלולה לעזור גם לזקפה? אבל היא לא משמשת לטיפול כזה, פשוט תדעו שאולי, ותנסו לומר את זה לאישה בת 85 שסובלת כרגע מבצקת ריאות והיא בכלל בקומה, כי ציינתי שבמינון הנ"ל סביר שהיא לא תשרוד, נכון?

אז כן, אחרי שלושה ימים של למידה אינטנסיבית למבחן בפרמקולוגיה אני יכולה לומר בוודאות - אלכוהול וסמים זה רע.

למה? לא ברור, כי זה למשל לא משו שאחות צריכה לדעת, אבל על איזה אזור במוח באופן מדויק משפיעה תרופת ההרדמה שלא משמשת אף אחד כי היא גורמת לדיכוי נשימה - זה כן. או ממה בדיוק מורכב גז צחוק שמשמש רופא שיניים, סתם ככה, שיהיו נושאים לסמול טוק במעלית.

וכמובן, מה יותר רלוונטי בזמן אירוע רב נפגעים בבית החולים כתוצאה מהתקפה המכילה גז עצבים, מאשר העובדה שאטרופין, יכול, בין השאר, להרחיב את האישון ולהפריע לראייה?

"אני מצטערת שאתה לא רואה כ"כ טוב למרחק אדוני, אנחנו פשוט נורא רצינו שלא תפריש את עצמך החוצה מהגוף למוות".

אז אולי אני טיפשה, אולי אני סתומה, אולי אני מטומטמת. בסדר, מקובל. אפילו יותר מזה - מוסכם, קבלתי, הפנמתי.

אבל אני מוכנה להשבע שסביבי יש אנשים אינטיליגנטים, שמחפשים כבר עכשיו נושא אחר ללמוד, כי ברור להם שאת השנה הזו הם לא ישרדו.

וכן, גם אנשים חכמים מאוד, עם לב ענק ומוטיבציה, שנבעטו החוצה מהפקולטה כי הם לא ידעו לחשב את הנפח של גז רעיל בתוך מבחנה בקוטר מסוים בשיעור מבוא לכימיה לתלמידי סיעוד. ו"כל אחד הרי יודע" שכשהוא ניגש להחלקה הספר מורח חומר ששובר דנטורציה של חלבונים וע"י כך משטח אותו, וכמובן, שהוא ייצור תגובה לא טוב עם כלור, זה חיוני למטופלת הבאה שתבוא עם החלקה יפנית למחלקה יכירורגית וממש ממש תרצה, באמצע ההחלקה והמחלקה לקפוץ ראש לבריכה. וכן, זה לגמרי  common knowledge, דר תא שמע, זה הפך כזה ברגע שאמרת את המשפט - כל אחד הרי יודע.

וכן, זה מכעיס כשאדם שמקבל 90 אומר לך "אני לא מבין שומדבר מהחומר, אני לא צריך להבין, אני משנן שחזורים, ואז מוחק את זה מהמוח אחרי המבחן. רגע, מה? אנשים באמת מתאמצים ללמוד ולהבין?" 

התשובה היא כן, חלקנו כאן כי אכפת להם, כי מעניין להם, כי חשוב להם. 

חלקנו באמת רוצים לדעת מה הם עושים, ולמה? למה זה חשוב? מה זה עושה? ואיך זה משפיע על המטופל? ו

והשאר? "אני כאן רק בשביל להוציא תואר ראשון, אני לא מתכוונת להיות דקה במחלקה" ומה אני צריך לזכור כדי לעבור את המבחן? - אלו מצטייני הדיקן שלנו.

אלוהים, הייאוש.