אוף. אנלוידת.

אנחנו מחפשים כל הזמן.

עוד לפני שהפכנו גוף תלת מימדי ומוצק, אנחנו מתחילים את החיפושים.

הזרע מחפש את דרכו אל הביצית בעודו בועת ג'יף עם זנב המזכירה ראשן.

הביצית מחפשת את דרכה אל הרחם (ונכשלת, תודה לאל הגלולות הכל יכול).

העובר מחפש את דרכו החוצה (בלית ברירה, כמובן, ולאחר חודשים של חיפוש אחר תנוחה נוחה).

התינוק את הארוחה הבאה ואח"כ את הצעצוע.

אנחנו מחפשים חברים, מחפשים את עצמנו, מחפשים את אלוהים, ושוב את עצמנו, מחפשים מה ללמוד ואיך לשרוד את האקדמיה.

מחפשים עבודה, מחפשים את האחד, מחפשים איך לפרוש ואיפה לנפוש.

החיים הפכו לפעולת חיפוש מתמשכת שנקטעת רק ע"י פעולת חיפוש נוספת או כשיש אחת חדשה או לפחות אחרת על הכוונת.

עייפתי מחיפושים.

אני רוצה להגיע, לנוח, להתרפק, לא לחפש.

אני?! אובדנית?!

למוזיקה יש יכולת מדהימה לדחוף את הידיים שלה לתוך הגוף שלך, למצוא את הנשמה ולטלטל חזק חזק, לזרוק אותך למקום כ"כ רחוק, שלא חשבת שתוכל לדמיין אותו שוב.