אוף. אנלוידת.

מה אני יותר, אנוכית או מצפונית?

איז מחשבה אוחזת בי?

מה עדיף לי, הנאה רגעית או מח נקי מרגשות אשם?

אני רוצה להקפיא את הזמן שהוא עדיין כאן, אני רוצה להספיק הכל לפני שהוא לא ישאר.

ובאותה נשימה אני כמעט מקווה, בשבילו, שכל זה יגמר בקרוב.

אני יכולה להרגיש את זה, את הרצון לעצום עיניים ושהכל יגמר, בלי עוד סבל, בלי כאבים.

למה מחזירים אדם בכוח בחיים? זה לא הוגן, זה כה אנוכי.

"הייתם קרובים?" ופתאום אני מבינה שהוא מדבר בלשון עבר כי כמעט ולא נשאר, כי עוד רגע כבר לא יהיה, וצריך להתרגל.

אנלא טובה בפרידות, במיוחד לא כאלה שנמשכות לנצח.

מה יהיה כשאני אחזור?

הכל כבד מדי, מפחיד מדי.

איך לעזאזל אני נפרדת?

ציטוט היום -

"זה ניתוח קשה?"

"הוא לא סימפטי."

"טוב, שיהיה לא סימפטי, שיהיה אנטיפט כמוך ד"ר."

לאחרונה, קשה לי נורא לצאת מהמיטה.

זה מעבר להתפנקות העצלה והמתמרחת של "רק עוד שתי דקות להרגיש את הכרית" או "רק עוד דקה מתחת לשמיכה" ובטח לא "אני צריכה עוד רגע של התכרבלות מחובקת ודביקה" [כי לרוב, אני פשוט לא.].

זה חוסר עניין בסיסי וטהור להתחיל את היום.

לפקוח את העינייים ולתת לכל מה שהטריד אותי לפני שעצמתי אותן בפעם האחרונה לחזור ולהציף כל דקה של הכרה.

אני עייפה, עייפה כל הזמן, הראש שלי כואב, הפרקים שלי חורקים, השרירים שלי בוכים.

המחשבות שלי עמוסות, כל הזמן, בדברים שוליים, כ"כ חסרי חשיבות, כמו לקוחות זועמים, עבודה, סחורה.

וכל זה כדי למנוע מעצמי לחשוב על מה שמפחיד אותי באמת.

לא ראיתי אותו כבר כבר שבועות. והמצב לא טוב, לא טוב בכלל.

ואני תוהה, מה יקרה אם הוא לא יחזיק מעמד לפני הטיסה?

מה יקרה אם הוא יתמוטט כשאני אהיה שם?

הם יגידו? הם יסתירו? מה אני אעשה עם כל זה?

אני מפוחדת, באמת, מתחת לכל הוורידים והעצמות, מתחת לכל שכבות הדאגה הסינטטית לכולם ולהכל, מסתתר פחד עמוק שאנלא מסוגלת להישיר אליו מבט.

ציטוט היום -

"בין ורד שתעשה לנו טוב וענבל שמפנקת הלך לי החשק המיני לנצח"

ככל שהזמן מתקדם, נשארות לי פחות מילים.

אני מרגישה לאחרונה יובש רציני, לא נשארו לי מילים לדבר, לא נשארו לי מילים לכתוב.

אני לא מצליחה למצוא את הדרך הנכונה להסביר את עצמי. לי, לאחרים.

אני רוצה שיגיע כבר הרגע - אני יושבת בכיסא מרופד, ספר ביד אחת ואוזניות בשניה, הכל נוטה כלפי מעלה, והנה הגלגלים מתנתקים מהקרקע. אני בדרך, אני בורחת, אני מתרחקת, גמני מתנתקת מהקרקע.

לפעמים אני תוהה, אם אני באמת מוכנה לחיים שלי, אם אני באמת מסוגלת להתמודד עם הנזילה של הזמן, עם ההזדקנות הזו, ההתבגרות הזו.

הכלמתשנה, הכל מתרחק ומתקרב וסוגר עלי בו זמנית.

אני רוצה לעצור את הזמן, להקפיא, להזיז אותו אחורנית.

ונשוב, נגמרות לי המילים.