אוף. אנלוידת.

"את תלותית. מגעילה.

את מגעילה אותי."

אני מצטנפת לי בתוך עצמי, מתכרבלת במחשבות, מכסה את עצמי בניחומים.

אני תלותית...?

עשיתי הכל כדי להרגיש, הכל.

נתתי את החיים שלי למען אדם אחד, את האישיות שלי, את השקט שלי.

משאיות של עצמיות הסעתי אליה, מלאות ארגזים על גבי ארגזים, כל אחד מהם מכיל פיסה ענקית של מי שהייתי לפניה.

"תעצמי עיניים, תפתחי רגליים ותני לי לעבוד."

אני שוכבת בשקט, עיניים עצומות, חושבת על מישהו רחוק כ"כ, מדמיינת אותו עוטף אותי ברוגע ובשקט שלו, לוקח אותי לעולם הסודי שלנו.

"את חושבת עליו כ"כ הרבה, כבר עדיף שתלכי אליו ותפסיקי לענות את שתינו."

אני לא יכולה, אני לא יכולה להרגיש, זה אסור, זה מסוכן, זה לא בריא.

הפנים שלו כשהסתובבתי, פני המלאך היפה, מרוסק. ריסקתי אותו.

התמוטטתי, והרימו אותי, ונפלתי והרמתי את עצמי על הרגליים.

וטעיתי בדרך, אבדתי וחזרתי לזרועות המרגיעות, וחיפשתי לי מקומות חדשים ושוב חזרתי אל אותם הידיים.

ומה עכשיו?

החלטנו שאי אפשר להפגש יותר, זה לא בריא, וזה מקשה על האנשים שסביבנו.

החלטנו שאי אפשר לדבר יותר, זה לא בריא, וזה מקשה עלינו.

אני באמת יכולה להתנתק ממך?

כ"כ טוב לי לפעמים, שאני מתחילה לחפש את החורים.

כ"כ נעים שאני לוידת איך להכיל את עצמי, ואת כל זה.

כ"כ מלחיץ שאני משתגעת, ומחפשת דרכים לחזור אחורה.

אני לוידת, אני לוידת מי אני ומה אני מרגישה לפעמים.

אני לוידת מי אני ומה אני רוצה מהחיים של אנשים.

ועכשיו, ברגע זה ממש, למי הגעגועים שלי חזקים יותר? אליך או אליו?

כן.

אני תלותית, לעזאזל.

אבל עכשיו, בכל החלל הריק הזה, שפתאום נראה עצום בלעדיך, קצון, אני מבינה למה אנשים עושים ילדים.

כדי לא להישאר לבד לעולם.

המחשבות מתערבלות לי בראש.

אז ועכשיו, טוב ורע.

על פניו אני אמורה להיות מאושרת - יש לי משפחה אוהבת ו[כמעט]תומכת, יש לי חברים מדהימים, דירה קטנה ומקסימה ואיש נפלא לחלוק איתו את כל זה.

אני לוקחת נשימה עמוקה כל בוקר, משתדלת להכריח את עצמי לצאת מהמיטה, קר מדי, מואר מדי בחוץ.

טראומות.

טראומה.

טראומות מיניות.

התעללות בילדים.

אפשר להדחיק טראומות עד כדי שכחון? כן, אפשר.

אפשר להיזכר בטראומות בגיל מבוגר יחסית? כן, אפשר.

השיעור כולו מזדמזם לי בראש. שכחתי? נזכרתי? חלמתי? אני משליכה?

יש ימים שאני מוכנה להשבע שהילדות שלי לא הייתה אלא סמל האושר האידיאלי, מוגנת, צמר גפן של סוכר.

יש ימים שהכל עולה, בבת אחת, ומי זה האיש הזה שכ"כ מפחיד אותי?

"כדי שהתעללות מינית תחשב כטראומה הניתנת להדחקה היא חייבת להיות ממושכת, ע"י מישהו מוכר, בדר"כ מישהו שמכיר את ההורים".

מוכר? הוא מוכר לי? כן, הוא מוכר. למה הלב שלי דופק? הוא היה חבר של אמאבא פעם, מעניין למה הם לא אומרים שלום יותר? ולמה לעזאזל הלב שלי דופק כ"כ מהר?

"בדר"כ ההיזכרות מגיעה כתוצאה מטריגר, לרוב הסימנים הפיזיולוגיים, היסטריה, יופיעו הרבה לפני שהמוח יעבד את המידע שבתת המודע".

ואז החלום, ואיך הכל מסתדר, איך הפכתי מילדה חברותית ומקבלת לסגורה ומפוחדת, זה הכל חוויות.

"הילד לא תמיד יודע להסביר מה כ"כ רע לו, הוא רק יודע שהמישהו הזה, שהוא סומך עליו עושה לו לא נעים, והוא מנתק עצמו מהסיטואציה ומדחיק".

ואם הוא היה כזה חבר טוב של אמאבא, אם הם סמכו עליו איתי, למה הוא פתאום נעלם? הם ידעו? ההורים שלי גילו מה היה? הם ידעו מה קרה בכל פעם שנשארנו לבד, רק אנחנו הילדים והאיש (שאני לא מצליחה להיזכר איך קוראים לו, לעזאזל.)? 

אבא אומר שהוא לא זוכר את האיש בכלל, הוא בטח נראה לי מוכר כי כולם שם מוכרים, בבריכה הזאת, כולם שם מאז הפציעה, אני בטח מדמיינת ובואי נלך. אמא לא זוכרת שהשאירה אותי עם מישהו לבד, זה לא נשמע לה הגיוני, ומה אני נוברת בעבר עכשיו?

5 שנים אני מסתובבת עם זיכרונות, כואבים, מגבילים, משתקים.

עם מי אפשר לדבר בכלל?

"אם הדמות המתעללת נעלמת באופן פתאומי מחיי הילד, קל לו יותר להכניס את המקרה לקופסא, ולא לפתוח אותה עד שהיא נפתחת מעצמה".

אני מדמיינת?

לפעמים, אני משתעשעת ברעיון לספר להם מה עובר לי במחשבות, ואז אני מבינה שהם יתפוררו.

מה שלא יהיה, הם ייקחו את זה על עצמם. והם היו הורים כ"כ טובים. ועדיין.

אני לא יכולה.

ואיך בכלל אפשר לדמיין משהו כ"כ מוחשי?

ולמה שהפאזל ירכיב את עצמו אם החתיכות לא מתאימות?

הם ידעו? הם היו חייבים לדעת. להרגיש שינוי, בהתנהגות, במראה..

אני זוכרת ימים של דלקות "שלא מתאימות לילדה כ"כ קטנה", איך הצלחת לעשות את זה? בטח בבריכה".

אני זוכרת התרחקות מהעולם, מהסביבה.

איך הם לא ראו?

איך הם לא עשו כלום?

אז מה בדיוק חסר לי כרגע בחיים?

לפעמים נדמה לי שאני מאבדת אחיזה בדברים.

אני מנסה לנשום עמוק, מזכירה לעצמי שאין שומדבר חינני בללכת לאיבוד אחרי שנות העשרה הסוערות, אבל הנשימה כואבת, קר מדי בשביל הריאות שלי.

אויר הרים צלול, נעים וקפוא, לקחו לי את כל חדוות החיים ואפילו העיר הכה אהובה עלי לא מצליחה לשקם את מה שאבד.

25. זה חתיכת מספר שלא מרגיש נכון, רק הזקנה שמתגנבת לי למוח, העצלות, הכבדות, רק הן יכולות להעיד כמה רחוק הלכתי ב25 שנותי.

קוראים לי ילדונת ברחוב, מסתובבת לי עם תיק בית ספר, בגובה שלי - מטר וקפיצה כמעט טובה לרוחק - מבלבלת נהגי אוטובוס, עוברי אורח, את עצמי.

צועקים עלי להתחתן וללדת ו"כשהייתי בגילך..." ו"עד שתסיימי ללמוד...".

אני רוצה שיחליטו. אני רוצה להחליט. מה אני יותר? ואיך אפשר לחשוב על ילדים כשבעצמי לא גדלתי עדיין?

אנלא מצליחה לפרוק יותר, לא במילים, לא באותיות מתחברות על מסך, לא באכילה או הקאות ולא בחיבוקים.

נאטמתי.

פתאום אני מבינה עד כמה אני עוצמת את העיניים לכל מה שקורה, עד כמה שומדבר לא נוגע לי.

מלחמה נגד איראן? ילדים רעבים באפריקה? רצח עם בדארפור? כיבוש טיבטים?

למי יש זמן לעצור לחשוב על כל זה? יש לי כימיה על הראש, ופיזיולוגיה ואנטומיה שלא הולכים לשומקום, אז אני מאכסנת, דוחקת, שוכחת מי רציתי להיות.

אולי פעם, עוד כמה שנים כשאסייים ללמוד, אולי אז אצטרף למשלחת. מה הטעם לראות עכשיו תמונות, לקרוא כתבות? עדיף להתעלם.

ואני מתעלמת.

טסתי להודו לקבל פרופורציות, טיילתי באזורים הקפיטליסטים והמערביים ביותר שניתן למצוא במזרח.

ברחתי מעוני, בכיתי בפינות רחוב, עוצמת עיניים למציאות, וקונה עוד בגד, עוד תכשיט, עוד מתנה.

ואני מוכנה להישבע, שפעם הייתי לי אכפת יותר, שהייתי עושה, או לפחות מתכננת.

ציטוט היום:

"אז זהו, אלו החיים מכאן? אדישות מתמשכת?"

"כן, זרועה ברגעים קלים של רגש".