אוף. אנלוידת.

ואחרי כל הזמן הזה, עדיין מדהים אותי לגלות, איך אפילו מתוך שינה, אנחנו מתאימים את עצמנו אחד לשני כמו שני חלקים של פאזל.

איך הכל איתך תמיד כ"כ טוב ומוכר, ואיך הזמן אפפם לא מפריע.

לילות כלאו גורמים לי לחשוב, אם אני לא מוותרת מהר מדי, על דברים טובים מדי.

ואז מגיע הבוקר, צריך להתחיל את היום מחדש, ושנינו מתפרקים, ובזמן שאני מנסה לאסוף את עצמי אני נזכרת למה בעצם אנחנו לא יכולים.

ככל שהזמן עובר, זה קשה לי יותר.

מאיפה הגעת פתאום,  ואיך זה שהצלחת להשאיר כ"כ הרבה בלאגן?

לפעמים יש לי כ"כ הרבה מה לומר, ואני יודעת שאסור, שעוד לא הגיע הזמן.

שאני צריכה עוד קצת.

לפעמים זה מרגיש, כמעט כאילו אתה פה, כמעט אמיתי, ולפעמים כל מה שבא לי זה לעזוב הכל ורק להיות לידך.

רק שעכשיו זה מרגיש לא נכון. 

ולפעמים בכלל בא לי לחזור אחורה, כמה צעדים, או אולי בכלל להעלם, אין לי עוד כוח להתפורר.

 ואני פשוט לא מצליחה.

כ"כ הרבה  אנשים, כ"כ ישנים.

ולמה צריך בכלל לפתוח את כל זה עכשיו?

למה אי אפשר שזה יהיה רק אנחנו, בשקט שלנו, בתחושה של בית והגנה?

'רוצה רק יום אחד להרגיש שאת באמת שלי'.

ואני באמת שלך, כבר 10 שנים בלי הפסקה, ואולי כבר הגיע הזמן להפסיק.

אוף.

"אני מצטער ניסים, אני חייב להפסיק אותך, אתה קונה יותר מדי דיסקים, אנלא אמכור לך יותר".

היום איימו עלי עם סכין, זרקו עלי ספר, קראו לי שקרנית , מניאקית וחרא בלבן וקיללו את "המשפחה המזדיינת שלך לכל הדורות קדימה ואחורה".

אין לי כוח יותר לאפחד.

והגלולות המחורבנות הופכות אותי להיפר-הורמונלית.

או במשפט אחד - אני צריכה חופשה מהעולם.