אוף. אנלוידת.

זה כבר כמה שעות שאני מנסה ללמוד,  הרשיתי לעצמי להתחמק משיעור על מחלות סופניות בילדים על הבוקר (יופי של דרך להתחיל שבוע) והגיע הזמן להתחיל להחזיר חובות.

הגעתי הביתה מוקדם, עמוסה כוונות טובות ומאז אני מתמקדת בעיקר בתירוצים להמנע מלמידה - התמכרות לקנדי קראש, אגב, היא דרך מעולה.

אני מחזירה טלפונים לאנשים שאני מתחמקת מהם כבר חודשים, מסדרת את האימייל, עושה סקר שוק על מדפסות, פותחת וסוגרת את המצגות, מחפשת מתכונים ומחליטה לפחות פעם בחצי שעה שהגיע הזמן לקחת ריטלין.

בחוץ בלאגן, המחלמה על ראשות המועצה עדיין לא הוכרעה (טוב, זה לא פלא כשיש 17 מתמודדים על 15,000 מתמודדים), כך שניידות התעמולה מסתובבת וצווחות ססמאות חסרות הגיון, השכנה צורחת על הילדות בחצר הצמודה, על הכביש ילדים משחקים כדורגל - זה ככל הנראה המקום היחיד שבו ילדים עדיין משחקים ברחובות, אבל במקום קולות צחוק והנאה אני שומעת חריקות רכב וקללות בכל פעם שאחד הילדים כמעט נדרס - מהבניין ממול בוקע המנון בכי של זמר רנדומלי כלשהו, שספק מתחנן ספק פוקד על מישהי לחזור מהר לזרועותיו ואני כמעט מצטערת שכישורי ויתוך הוורידים שלי לא מפותחים כראוי.

מדי פעם כלב מרימה את הראש ובודקת אם מה שקורה מעבר לחלון שווה את הנביחות שלה, מחליטה שלא וחוזרת להרדם על המקלדת תוך שחרור אנחות קורעות לב, כשאני מזיזה אותה היא רוטנת בגרגור על מר גורלה ונועצת בי מבט נעלב ממושך מדי, לפני שהיא מסתובבת ומפנה אלי את מוקד ניקוז הגזים (הכה מסריחים, אלוהים!) שלה.

כאות נקמה, ככל הנראה, היא מחקה את הפוסט שנכתב בדם רק לפני מספר דקות, כשהיא לחצה בדיוק בלתי נתפס עם האף על כפתור הכיבוי של המחשב.

שתי תמונות עושות תורניות על תשומת הלב השלי מהבוקר ואני בשום דרך לא מצליחה להיפטר מהן -

1. החלקים הפנימיים של גור חתולים אומלל שנדרס הבוקר כשכלב ואני יצאנו לטיול.
2. החלקים הפנימיים של מנהלת בית הספר מסודרים בצורה דומה, אחרי שבראש שלי, היא עצמה נדרסה הבוקר, אם אפשר אז במקום החתול.

זה הזמן להגיד - אני לא אדם אלים, אני מתעבת אלימות, אני כ"כ פתאטית כשזה נוגע לאלימות שאפילו בסרטים אני נרתעת כשמישהו חוטף מכות.

לעומת זאת, חלקים פנימיים לא מטרידים אותי באותה מידה, אלא אם הם מונחים על צלחת הגשה.

ובכ"ז, הבוקר, רק לרגע - רציתי להגיש את האיברים הפנימיים שלה על צלחת.

נכנסת הד"ר ומודיעה במבט הסתום שלה שיש לה חדשות ש"אולי ימצאו שנויות במחלוקת לתפיסתכם", היא מצחקקת בדרכה המטופשת כמו בכל פעם שמגיעה עם בשורה רעה ונועצת בנו מבט ממתין, אלוהים יודע למה, לפני שהיא מתחילה לדבר. ממש כמו מנחה גרוע.

מהות ההודעה - החל מהשנה שתחתינו, כל מי שלומד סיעוד יצטרך לעשות רק 160 נ"ז, בדומה לתואר נורמלי במדינת ישראל, בניגוד ל231 הנ"ז מהן מורכב התואר שלנו, נכון להיום.

כן, 71 נ"ז שאיגוד האחיות הבינלאומי החליט שאין בהן צורך, יותר משנה שלמה של לימודים ומבחנים.

אני יודעת שאין טעם להרוג את השליח, אבל אלוהים כמה שהיא מרגיזה!

כל מה שנשאר לי לקוות זה שאיפשהו, יושב לו מרפי יחד עם השטן על איזו בירה והם צוחקים כמו שצריך, כי אם כל זה קורה בלי שמישהו יהנה מזה - זה כבר באמת לא הוגן.

הפסקול של היום הוא פארודיה נוראית שנעשתה על שיר המונדיאל לפני שנתיים.

אני חייבת להפסיק לראות שרוטונים לפני השינה, אה כן ולגלות דברים באיחור מפתיע.

כבר שנים שמזהירים אותי שיום אחד זה יקרה גם לי.

השעון יתחיל לתקתק - ואני לא אצליח לשלוף את הבטריה ממנו, המחוגים יזוזו מהר מתמיד - ואני לא אצליח להתעלם מהתזוזה.

הריוניות יצוצו בכל מקום כמו פטריות עם בטן גדולה אחרי הגשם וחשקים ההזויים, ילדים, תינוקות ושאר עוללים יגרו תחושה של סוכריות קופצות בבטן שלי.

כבר שנים שאני חיה בפחד מהרגע הזה.

מה אני צריכה עכשיו להשתגע? מה אני אעשה עם ילד בכלל?

לא, אני מעדיפה בעליל לחוות את ההורמונליות כהתקפי בכי מול סרט תיעודי, כטירוף של עצבים מול סופגניה שמולאה בריבת תות במקום ריבת חלב, את החשק הבלתי נסבל לבייגלה שמיניות ענק (תמיד מלח, אף פעם לא שוקולד) כל עוד היא מלווה בדימום מרגיע בין הרגליים.

לאחותי זה קרה  - ברגע אחד היא עברה מסלידה חוששת מילדים ל"אני חייבת כזה". מאמהות זה לגדולים ל"אני רוצה חמישה לפחות!".

פתאום, בבת אחת, בלי הזהרה מוקדמת, השעון באוטו החליף את הדקה מהר מדי ו17:27 הפך ל17:28, היא התקשרה אלי מבוהלת "אני תכף בת 29!" נאנחתי, זה קורה לה לפעמים, שהיא מאבדת ספירה "לא ליל, את חגגת 27 לא מזמן, את מתבלבלת בשנים או בחישוב?" היא נבחה עלי משהו על הזמן שעובר מהר מדי ועל פקקים בת"א וניתקה.

שבוע אח"כ מסתבר - השעון שלה התחיל לתקתק.

מאותו יום אני חיה בפחד מהרגע שזה יקרה גם לי.

אנחנו מאוד דומות, אחותי ואני. החיים שלנו עוברים כמעט תמיד באותם מסלולים, מה שמאפשר לי הצצה על החיים כמעט עשור קדימה.

ואחרי הכל, אני מרחק יריקה מהגיל שבו זה פרץ אצלה.

ועכשיו אני חוששת שהיום מתקרב, בשבוע האחרון חלמתי פעמיים (!) על עצמי כאמא ואתמול בסופר סבבו אותי שלוש הריוניות במעבר יחיד.

כמובן שברחתי משם בריצה.

אז נכון שאני לא רוצה להיות אימא, ושלידה נראית לי כמו רעיון גרוע במיוחד לבילוי.

אבל מה אם יום אחד גם השעון שלי יתחיל לתקתק במהירות הולכת וגוברת?

רוב החברים שלי כבר על הכביש המהיר להורות, חלק הגיעו ליעד.

ואלוהים, כמה שאני לא רוצה להיות כמותם.

(בינתיים?)

החיים מספיק מסובכים עם בחור וכלב, באמש'ך, שעון ביולוגי, הנח לי לנפשי.

   לבנות יש איזה משהו קדמוני, מטופש ומיותר שמעורר בהם להשתטות בכל מה שקשור לנעלים.

מה זה לעזאזל? ומאיפה זה בא? זה משהו אבולוציוני?

אני תוהה אם גם בתקופת האבן נשים התפנקו על עור מיוחד וסוליה גבוהה מדי פעם, ככה בשביל הסטייל.

אתמול עשיתי דבר נורא, שלא חשבתי שאני אי פעם אעשה - קניתי נעליים מוגזמות. במחיר מוגזם. והכל בגלל חתונה.

העניין הוא כזה - לפני כעשור (אלוהים, כמה זקנה את צריכה להיות בשביל לכתוב משפט כזה ברצינות) התעופפתי במהלך פוגו אכזרי במיוחד מקצה אחד של החדר לקצה השני, כשהרגליים שלי מופנות היישר אל תוך הקיר שבו התנגשתי.

בחיי שזה היה שווה כל רגע.

מאז, אחת לתקופה, אני משתדלת, במידת האפשר לנקוע לפחות אחד משני הקרסוליים שלי (גם כי זו מסורת אבל בעיקר בגלל שיש תחבושות אלסטיות צבעוניות וכה מגניבות בסופר פארם).

והנה הגיע השבוע הנכון ברבעון וכמו ילדה טובה פספתי אבן, סובבתי את הרגל בזווית לא הגיונית והתנפחתי למימדי הרגל של רונלד מקדונלד. טוב, כמעט.

החתונה הזו, שגם ככה נתקעה לי כמו פמור בגרון אילצה אותי לעשות חשבון נפש עם הכפכפים המוזנחות שלי ולהחליט שהגיע הזמן למצוא נעליים נטולות עקב שמתאימות גם לשמלה שלא הגיעה משוק הפשפשים ואולי יצליחו לעשות טוב על הנשמה אפילו לסבתא שלי כי סנדלי שורש הן לא שיא האלגנט.

הקצבתי למשימה חצי שעה ו50 ש"ח (אני או-ה-בת סופעונה בחנויות זולות) שמעתי שמועה שבאחת מרשתות נעלי הפלסטיק יש נעליים שנמכרות במחיר של שני ק"ג עגבניות בטיב טעם, גררתי את הבחור לקניון הקרוב ונכנסתי חדורת מטרה.

באמת, היו רק שני קריטריונים למציאה - שטוחות וזולות. אפילו את עניין המידה השארתי כאופציונאלי לחלוטין.

בחנות, סיווגנו את הנעליים ל"חרדה" מול "לא כזה נורא" ואפילו היו כמה שהצליחו להסתנן ל"מגניבות רצח!" (מה אני אגיד, יש לי גבר רגשן) ואז יצאנו בבושת פנים מהחנות אחרי שהבנו שגם המידה הקטנה ביותר שלהם (39) מצריכה שאחלוק את המקום בתוך הנעל עם עוד בחורה.

ואז קרה האסון.

נכנסנו "רק להסתכל שנייה" בחנות נעליים חדשה שמהווה את גן עדן הנעליים האולטימטיבי - מהרצפה לתקרה קופסאות נעליים בכל צבע, גובה ומידה, מוצגות לראווה ומתחננות שתיקח אותן. זה הרגיש כמעט כמו ביקור בצער בע"ח (רק בלי הריח),  בחיי ששמעתי אותן מייללות.

אחרי קרוב לשעה יצאתי משם עם זוג נעליים - שחורות, מבריקות, גבוהות ועולות כמו יומיים עבודה.

כמה גבוהות אתם שואלים?

גבוהות כ"כ שכשהנחתי אותם ליד פחית קולה (מהסוג הגבוה שמסתובב לאחרונה בקיוסקים) הן הסתכלו לה בעיניים.

גבוהות ככה שבפעם הראשונה בחיים שלי - עצרה אותי בחורה להגיד לי "כל הכבוד לך" במקום "אוי ואבוי, מה את נועלת?".

גבוהות עד כדי כך שהנחתי את ידי בחופשיות על כתפו של הבחור שגבוה ממני בהרבה יותר מ10 ס"מ.

אין לי תירוץ, אני רק יכולה לומר שלמרות הכל שעיסת העור המעוך ומה שהיה פעם עצמות הרגליים שלי לחלוטין שווה את הרגע שבו פנו אלי זוג הומואים ואמרו ש"יש לך שיק מטורף, מהממת אחת!" ושהצלחתי ללכת על חול, דשא ואפילו לרקוד איתן מבלי ליפול, גם כשהבחור הצליח להתקיל אותי בסיבובים פתאומיים ולא צפויים.

שבחיים שלי לא הרגשתי יותר בחורה מהרגע שעליתי עליהן בפעם הראשונה והצלחתי לעשות צעד שלם מבלי ליפול.

אגב, לנקע שלום, תקופת ההחלמה המזורזת שהוא עבר התפוגגה על השלכותיה ומחר צריך להתחיל הכל מחדש, אבל למי אכפת? יש לי תחבושת ורודה ואני מהממת, עם שיק מטורף.

לא, אני לא באמת מאמינה בזה.

אבל לערב אחד הרגשתי כמעט סינדרלה.

כמעט.