אוף. אנלוידת.

אני מתגעגעת לחיים האמיתיים שלי.

מרגישה קצת fight club, החיים עוברים לידי, לא מבדילה בין ימים ושבועות, עייפות מתמדת, שינה איומה.

אני תמיד בעבודה, או בדרך לעבודה או בדרך מהעבודה, לישון קצת לפני שאני חוזרת לעבודה.

או שאני בטלפון עם העבודה או שאני חולמת על העבודה, ואפילו כשאני כבר לא בעבודה בשום דרך, אנשים שואלים אותי שאלות על העבודה.

בא לי לצרוח.

בא לי לבעוט בערמות של ספרים, לזרוק עיתונים על כל הלקוחות שירקו עלי, איימו עלי או זרקו עלי איזה ספר.

אין שומדבר משעשע באדם שיכוליות אבא שלך, לפעמים אפילו סבא, שמציע לך "לילה מלא תענוגות אצלי בפנטהאוז".

אין שומדבר מחמיא בערס מצוי שבוהה לך היישר לתוך החזיה ואומר שאת משדרת מקצועיות [ובאמת אין שומדבר מקצועי בחזה שלי, לצערי].

אין שומדבר נעים בכל אדם שהוא שמרגיש בנוח ללטף אותך או לחבק אותך אחרי הכרות של 3 דק'.

נמאס לי, כ"כ נמאס לי.

וכבר חודשיים של שקט.

אף מילה מעבר למכתב היומולדת השנתי.

לפעמים, באמצע הלילה, כשאני מתעוררת חבוקה בזרועות אחרות, מדמיינת לרגע שאולי זה אתה, אני נבהלת לגלות שמצאתי אינטימיות שלא כוללת אותך.

מה היית אומר על זה? מה היית חושב? ובכלל מה עובר לך בראש?

אני כבר לוידת מה אני חושבת, מה אני רוצה, מה אני בכלל עושה?

ואיפה אתה לתת לי תשובות?

לאחרונה אני מרגישה נורא חשופה.

וזה מוזר, בעיקר כי אני הכי רחוקה משאי פעם הייי מכל מי שיכול לקרוא אותי כמו שצריך.

אני מסוגרת, ועייפה ונדמה שכל מי שרוצה יכול להושיט יד ולגעת בחיים שלי, בבפנים שלי, ואני מפוחדת.

אני מסוחררת, כל האנרגיות שלי נשאבות ע"י אנשים שוליים, חסרי משמעות, אני מנסה לשכנע את עצמי, אבל מי אני שאסיר משמעות מאדם אחר?

הודו מתקרבת אלי, בצעדי ענק, אולי זה בגלל שאני עוד עומדת במקום, ככה או ככה היא שולחת רמזים, הזמנות, אני כמעט רואה את הזרועות שלה עוטפות וחוטפות אותי מכאן, למקום אחר.

שקט, אולי.

וברגעים כאלו אני רק צריכה קצת רוגע.

ציטוט היום:

"קוראים לי יונתן ואני כונדר, נכון מומן?"

"היפוכנדר אהובי".

"זה היפו כמו סוס ליאור?"