אוף. אנלוידת.

ועכשיו אני חושבת שאני יודעת איך הכל התחיל.

כמה שברירי הכל, כמה מעט משמעות אנחנו נותנים לדברים שמתגלגלים בסופו של דבר לכדי אירוע משנה חיים.

 איך הייתי אם לא?

שבריר של זיכרון מלווה אותי במהלך השנים, בלי שום סיבה ברורה - הייתי צעירה, זה היה שולי, לא שונה מכל סיטואציה מקבילה.

יום כיפור, אבא מוערץ אחד ודרך ארוכה ללכת, אלו הבסיס של הכל.

אני זוכרת את הדרך, רסיסים מהשיחה, בעיקר אני יכולה להרגיש את האג'נדה הכה מוגזמת לילדה קטנה,

תחושה שממלאת אותי עד היום כשאני נלחמת בתוקף להבין את הסיבוך שנוצר מאחורי משהו כ"כ פשוט, 

כה קטן וטריוויאלי - שיכול להפוך הכל.

הקרב הפעם התנהל על ניסיון להבין למה לעזאזל אנשים נלחמים,

המשפט הזה, שכנראה עבר שיפוצים במוח שלי במהלך השנים היה תמים אבל גם כועס.

"למה שאנשים בכל העולם לא יוותרו על נשק ולא יהיו מלחמות? הכל יהיה הרבה יותר קל"

הייתי מרוצה מהתזה הקצרה שלי, מנסה להבין איך, למען השם, לא חשבו על זה קודם?

ואז הטון הזה, שאולי שמעתי לראשונה, הטון ששמור למקרי קיצון איומים - שכנים מרגיזים, החברה של אמא שמדברת יותר מדי, ועל שטויות -

היה מופנה כלפי, ובחוסר סבלנות של מי שילדה קטנה (בת כמה הייתי? 5? 6? אח"כ כמעט והפסקנו ללכת...) התישה אותו סופית הוא אמר

"די. זה לא יקרה, זה לא יכול לקרות, פשוט תעזבי את זה ותהיי קצת בשקט".

ואני זוכרת את ההפתעה, את התחושה המפלחת של כאב, ומבוכה.

לא שאני יכולה להאשים אותו.

גם היום, חמושה במודעות עצמית וצורך לרצות, אני מודה בפה מלא - לפעמים אני חופרת.

אמת.

אבל אבא שלי, האבא היקר והמקודש שלי.

ואני חושבת שאז התחלתי להתגמד.

הפסקתי לחפש דרכים לשנות, הדחקתי את הכעס ובעיקר שתקתי.

ואבא?

הוא בטח שכח, והוא עדיין מוערץ.

ציטוט היום - 

"זו הייתה תרופה נהדרת, באמת. הוציאו אותה משימוש בגלל איזו תופעת לוואי של... מוות.

אבל יופי של תרופה. בחיי. עובדה - הם לא מתו מסוכרת".

סופים הם תמיד עסק עצוב כ"כ...

אני דווקא לא זוכרת איך הוא הגיע אלי לראשונה.

אני כן זוכרת אותו אח"כ בבירור, בין הידיים שלי, עם העטיפה המתקתקה מדי הזו שגרמה לי להסס, 

כמה שמחתי בסופו שנתתי לו צ'אנס. 

אני זוכרת במעורפל את התחושה שהוא הגדיר אותי, ברמה מסוימת. כל מה שלא הצלחתי להגיד במילים. 

מדי פעם חשבתי עליו, אני לא בטוחה באילו הזדמנויות אבל אני יודעת שנזכרתי בו. 

ואז הוא הגיע שוב, בערימה חצי משובחת של ספרים יד שניה שעברו אלי אחרי הסינון הקפדן של הדודה. 

מרחתי את הקריאה שלו, אני מודה.

קראתי במקביל אין ספור ספרים, הפסקתי באמצע פסקאות ולו בכדי שיהיה לי לאן לחזור, למה להתגעגע.

ופתאום זה נגמר. הספר שטלטל אותי שוב (ושוב) בשבועות האחרונים, המציאות החלופית הצעירה שניסיתי לאמץ, איננה עוד.

נשארתי כועסת, כמעט מופתעת.  איך היא מעיזה?! ככה להפסיק הכל, בעמוד אחד, ללא היסוסים וללא הקדמות, נגמר.  

היה ואיננו.

מטופש ככל שזה, העציבה אותי יותר מכל העובדה שלא נותרו דפים ריקים להתאבל עליהם.

שדף התודות הכתוב מיד בסיומו של העמוד האחרון לספר נותן תחושת המשכיות מזויפת,  כמעט תקווה,  לאיזה סיפור אישי קטן,

לפתיחות, אבל לא - רק קרדיטים ותודות, אפילו לא בדיחה פרטית קטנה וחסרת חשיבות, 

כזו שאפשר להשתעשע ברעיונות המשמעות שיכלה אולי להיות לה בעיני אם רק הייתי מכירה את הכותבת.

כמה לא אישי, כמה מרוחק, כמה שונה מתוכן הספר, מהדמויות, ממני.

ופתאום אני מבינה כמה מוטעת הייתה תחושת ההזדהות. אלו לא היו החיים שלי מעולם, אפילו לא דומים.

והתחושה הזו, של יכולת לשנות, של עמידה על הסף של.. טוב, משהו - היא כה שגויה, כה מיותרת, 

שבוודאי לא יהיה לה זכר כשאתעורר.

ובינתיים מזג האוויר הזה, שהפך כמעט קייצי הבוקר ומואר כ"כ - לא הסתדר עם מצב הרוח שאליו נקלעתי, 

כזה שדורש התכרבלות עצובה וממושכת מתחת לשמיכה, התאבלות מסוימת על חיים שלא היו מעולם.

כ"כ לא הסתדר ששקלתי לקום, לנער את הכל מעלי ולהתחיל את היום, ככה מוקדם, עם העייפות והעצב,

לנעול את זה מאחורי עד שיגיע הערב,  שיהיה חשוך וקר, ששוב אוכל לדמיין שיש מציאות ויש אחת שמקבילה לה,  

ואני יכולה לשחק ביניהן כשאחת משעממת או מעייפת או פשוט לא מספיקה.

בסוף, כמובן, חזרתי לישון.

העצלות מחייבת, מגדירה. מעצבת. 

"תודה לך איש זר שמעולם לא שמעתי עליו שבאת לחתונה שלי, זה לא היה יכול להיות אותו דבר בלעדיך"

החיים מתעתעים בי.

זה לא משו חדש, כן? ככה זה היה מאז שאני זוכרת עצמי, אבל לאחרונה הצטרף איזה פילטר מוזר.

אנחנו בעיצומה של שביתת האחיות, היום החריפו את הסנקציות, ודווקא היום חודשו השיעורים, ולמנהלת בית הספר היה מאוד דחוף לדבר איתנו, ולשמוע מה יש לנו לומר, או ליתר דיוק - לומר מה שיש לה לומר וללכת.

אז היא אמרה.

שאנחנו לא אשמים בכל מה שקורה - ובכ"ז, נסבול. אחת משתי אופציות מונחת על הכף - דחיית הסמסטר (שמשמעותה - דחיית השנה כולה) או ציפוף השיעורים עד לרמת התשה, ברגע שתיגמר השביתה. כמובן מבלי להתחשב שכולנו - טוב, רובנו - אנשים מבוגרים, עם התחייבויות שונות, לחלק מאיתנו ילדים! בקיצור, בדיוק כמו התלונות של הגברת, סליחה, של הד"ר מנהלת - אף אחד לא שם עלינו.

בשביל לשמר את החוסר הנתון היום - המדינה צריכה לייצר כ2500 אחים ואחיות בשנה,

בהתחשב במצב הנוכחי - קשה לי להאמין שזה יקרה.

הרי כל העניין הזה הוא יחצנות רעה למקצוע, כאילו שחסרה כזו.

מה שבטוח, אם צווי האיסור על שביתה יוצאו, זה אומר משו על המדינה הזו, משו על זכויות ועל דמוקרטיה.

למעשה, זה אומר הרבה מאוד דברים, אף אחד מהם לא חיובי.

אבל חנוכה, ולא בא לי לכעוס.

החיים בגיל 26 לא מרגשים יותר או פחות משהיו בגיל 25, וגם לא לפני כן.

אבל אני מרגישה זקנה. ללא ספק.

החברים שלי כולם מתמסדים, אחת בהריון, אחת נשואה, השלישי מתחתן עוד שנייה, וגם החברים של הבחור לא נחמדים יותר כלפינו בעניין הזה.

אני מוצאת את עצמי אחראית, לא רק על עצמי אלא גם עליו, פתאום זה התפקיד שלי לדאוג שהבית יהיה נקי, מסודר,

פתאום אני זו שזוכרת מה יש ומה חסר, דואגת לאוכל ולהשקמה.

אוכל. 

זה נהיה הקטע שלי. אני מבשלת ואופה בלי הכרה, זה מרגיע אותי, זה מנחם אותי וזה ללא ספק עדיף שאחרים ישמינו ולא אני.

והחלק הכי נוראי - התחילו לקרוא לי "גיברת". לי! שרק לפני יומיים בקשו ממני תעודת זהות בשביל סיגריות, גיברת!

לעולם, לעולם אל תתבגרו.

ענת גוב נפטרה, ולמרות הציפיות (המעוותות) של העולם ממני, אני עצובה.

אפילו שזה חנוכה, אפילו שהדלקנו נרות ונמנענו סופסוף מלאכול סופגניות.  אפילו שיש מלא בנ-אנד-ג'ריס במקפיא. אפילו שגידי גוב הפך פנוי .

היא ללא ספק הייתה מוכשרת ומההתרשמות המאוד מאוד מצומצמת שלי ממנה (שעתיים של עבודה משותפת בערך) היא הייתה ללא ספק אחד האנשים היותר חיוביים שיצא לי לעבוד איתם, ובכלל כשסרטן מנצח זה חרא.

ציטוט היום -

"נו, אז מה התוכניות שלך לסוף העולם?"

"אני יודע? לחיות?"