אוף. אנלוידת.

זה מצחיק, התזמון.

עברו קצת יותר מ24 שעות מאז השיחה ההיא, על חילוקי דעות ואלימות.

24 שנים אני מהלכת ברחובות האלו, נוסעת בהם, משחקת בהם.

24 שנים לא העליתי בדעתי שמשו כזה יקרה.

טוב, אני דרמתית מדי, לשווא.

מה שקרה היום הוא שהתהלכתי לי ברחובות בני ברק, לבושה קרוב מאוד לקוד האזורי, שמלה עד הברכיים, צווארון גבוה, ג'קט ארוך שרוולים וגרביון שחור, אטום לחלוטין.

סבתא שלי, עצוב להודות, גרה באחת השכונות הדתיות פחות של בני ברק, אבל בהחלט לא רחוק ממרכז העניינים, במשך שנים הצדקתי את הדיירים, סיפרתי איך אנחנו זוכים לסובלנות גם בימי החג והשבת כשנסענו ברכבים, מקסימום צעקת 'שבס' או שניים.

אז הונחתי בפינת הרחוב, ממש לפני הכניסה לשכונה, ומשם התהלכתי ברגל, קצת כדי לא להתריס בזמן ההליכה לבית הכנסת וקצת כדי ללכת ברגל.

בכניסה לבניין שבו סבתא שלי גרה מזה '60 שנות ארצישראלהנהדרת' לדבריה, הרגשתי הדף קל באזור האגן שלי.

מאחר וילדים בסביבה שיחקו בכדור, הייתי בטוחה שהוא נבעט לכיווני בטעות, עד שמצאתי את עצמי מקופלת על הרצפה והבנתי שהחבטה הייתה קצת אלימה יותר משחשבתי, כשהסתכלתי לידי ראיתי לבנה, שבורה לשני חלקים, שהתפוצצה לי בעוצמה על האגן.

התוצאות : שריטה עמוקה למדי, המטומה נרחבת ונפיחות די חמורה באזור.

קשה לי קצת ללכת ולשבת ובתנוחות מסוימות אני מתחילה לחשוב שאולי נפגעה העצם באזור, אבל זו בכלל לא הנקודה.

הנקודה היא שכשהמשפחה המעט פסיכותית שלי ירדה לעזור לי לקום ולעלות וחיפשו מי עשה את זה, שני ילדים [ששיקרו במצח נחושה והופללו מיד ע"י ילד שלישי] התנצלו כשראו אותי ולאור הצעקות שקבלו אבךל לרגע לא הכחישו שזה היה בכוונה.

התשובה שלהם הייתה "אבל מה אתם עושים פה עם פלאפונים ומכנסיים ועוד בשבת".

ורק אתמול ניהלתי שיחה, עם אדם שאני מאוד אוהבתת ומעריכה, על נושא האלימות וחילוקי הדעות בין חילונים ודתיים..

הוא טען שמדובר בקבוצה קטטנה ומגונה ע"י השאר של קיצוניים מאוד, ואני השתכנעתי, אלא שאחרי היום, אני כבר לא לחלוטין בטוחה שזה נכון.

ילדים, ובמיוחד כאלו שמנותקים מעולם חיצוני, מושפעים מאוד ממה שקורה אצלהם בבית ואיך שמלמדים אותם, ומי שמלמד את הילד שלו אלימות, הוא אלים בעצמו, ובשכונה שבה מקובל לזרוק על מי ששונה ממך לבנים - מקובל להיות אלימים.