אוף. אנלוידת.

ניקיונות לכבוד הפסח תמיד מלחיצים אותי, אני אעשה הכל כדי להתחמק מהם, הכל!

כשהייתי ילדה הייתה לי חברה טובה שהבית שלה תמיד נראה כאילו הוא אחרי סופת הוריקן.

הכל היה בכל מקום - החל מבגדים בשירותים (אני זוכרת יותר מפעם אחת שהייתי צריכה להרים את התחתונים של אחיה הקטן מהכיור בכדי לשטוף ידיים) ועד צלחות מלכולכלות במיטות. והריח שעמד שם, אלוהים הריח!

מדי פעם אבא שלה - בחור גבוה מהסוג שהולך מכופף כל הזמן כדי לחסוך את ההתכופפות מול משקופים - היה חוזר הביתה נאנח ומתחיל לאסוף דברים, זה היה חסר תועלת כמובן, כי בזמן שהוא סידר היא והאחים שלה בלגנו וככה יצא שבסוף שעתיים של עבודה - הביתה נראה מלוכלך ומבולגן באותה מידה, רק הסדר המבולגן היה מעט שונה. 

אני זוכרת כל פרט ופרט בבית הזה כי הוא היה אנטיתזה מושלמת לבית שלי. 

אמא שלי תמיד העמידה את הבית למסדר, לא בצורה האובססיבית המעציבה שהכרתי ממקור קרוב - אמא של חבר טוב שאם היו משאירים אותה מספיק זמן לבד היא הייתה מנקה את החריצים שבין המרצפות עם קיסמי אוזניים, כי היא לא מצאה משו טוב יותר להתעסק בו - אלא במובן של להכין את עצמך לאורחים תמיד וזה אומר, בין היתר לנקות אחרייך כל הזמן, לא להשאיר כלים בכיור, בכל פעם שאיזור מסוים במטבח מעט התלכלך - הסלון, המטבח, הכניסה והמסדרון שבין החדרים היו זוכים גם הם לשטיפה יסודית. כמובן שהמקרר תמיד היה חייב להיות מלא והכיור ריק, ועל השולחן בסלון תמיד היו פירות טריים ושטופים, שהעיתונים תמיד סודרו יפה בסלסלה מיוחדת ושבחדרי השירותים תמיד היו רזרבות של נייר טואלט שהספיקו לגדוד שלם של חיילים קרביים שלא ראה אסלה כבר יותר משבוע. המחשבה על אנשים שיגיעו בהפתעה (כמעט אף פעם לא הגיעו אנשים בהפתעה) והבית לא יהיה מוכן לקראתם, הייתה מצמררת אותה. הבית היה חייב, תמיד להיות נקי ומסודר, מריח טוב ומזמין אורחים. זה לא היה מעיק במיוחד, אבל זה היה נוכח. 

את עניין האירוח האובססיבי שנינו חולקים, תמיד יש בבית הכל, יותר ממה שצריך וכל מי שמגיע לפה מודע לזה, אנחנו מארחים למופת!

אבל עדיין, בכל פעם שמגיעים אנשים שמכירים אותנו והבית נראה כאילו אמא שלי עברה פה בשביל לנקות ולסדר - לסתות נפערות.

היא נקייה, מקסימה, אכפתית, בשלנית בחסד ומציירת נפלא - אבל היא בפירוש לא אדם מסודר. כל זה מעולם לא בא לה בקלות. ומי שצפה בה אי פעם מנסה לסדר ערימת פלסטיקים בתוך מגירה או כמות נכבדת אחרת של פרטים גדולים או קטנים בחלל מוגדר, כל מי שניסה פעם לקרוא את כתב היד שלה או למצוא חולצה בארון שלה - מבין את זה. איך לעזאזל היא מצליחה לשמור על רמה כזו של סדר וניקיון כל הזמן?!

אבא שלי לעומת זאת הוא אדם מסודר. מאוד. הייתי מצפה שזה יהיה הפיתרון לדילמה, אבל זה לא. אבא הוא אדם עדין, פשוט וכזה שלא יודע לדרוש. אם משהו מפריע לו - הוא יתקן אותו בעצמו. ובכלל - הוא לא אוהב לראות את אימא, או כל אדם אחר לצורך העניין עובד, בוודאי לא למטרות שחשובות לו. אז לא, זה לא העניין.

אימא של מור (אותה חברה שגרה באורווה) הייתה אישה עובדת. לא, לא במובן של המקצוע העתיק בעולם, אלא פשוט עובדת. לא משו מפוצץ, לא איזו קריירה מטורפת - סה"כ פקידה בעירייה, מ10 עד 16, גם אבא שלה עבד כמובן, במשרה מלאה - אבל הוא היה כ"כ שפוף שהיה ברור שהוא אדם שמשלים עם כל ציפייה. אז בתור ילדה חשבתי, שככה זה כשששני ההורים עובדים, שפשוט אין מספיק זמן.

אבל מאז אמא עבדה, בעבודות קבועות ולא רק כאלו מהבית, והדבר היחיד שהתשנה הוא רמת הקיטורים שלה לגבי הבלאגן הדימיוני שהיא לא הספיקה להגיע אליו במגירת התרופות שבתוך חדר השירותים שבנוי בחדר השינה שלה - מה שהוביל אותי למסקנה  שהעובדה שרוב שנות הנישואים שלה היא הייתה עקרת בית ואבא עבד סביב השעון, בימים טובים יותר 12 שעות בימים פחות טובים - 16, הוביל להתפתחות מצפון שלחש לה - הנה, לפחות את זה את יכולה לתת לו. ומצפון, כידוע, הוא משהו קשה להשתקה - במיוחד אצל נשות המשפחה שלי.

כשעברנו לירושלים, התחלתי להרגיש את זה על בשרי. המחשבה על כך שהבחור יחזור הביתה והוא יהיה מטונף או מבולגן נראתה לי כמו האונכיות הגדולה עלי אדמות, כל עוד אני בבית, הרגשתי שאני חייבת לעשות כל מה שאני יכולה כדי שהוא ייראה כמו בית ולא כמו אורווה.

הבעיה היא - שאני עוד פחות מסודרת מאמא שלי, ככה שלא תמיד זה הצליח, גם אם ניסיתי הכי חזק שיש לי - הבית כמעט תמיד נראה כאילו השפריצו את החפצים שלנו לכל עבר וזה מה שיצא. ובכל פעם שדמיינתו אותו פוזל לעבר ערימת הדפים על השולחן שעוד לא הספקתי ליישר - הייתי מתחילה לבכות ולהאשים אותו (בשקט, לרוב) שהוא שופט אותי על לא עוול בכפי, שהוא לא מבין אותי, שהוא מאוכזב. העובדה שבחלק מהזמן זה היה נכון לא תרמה, מן הסתם.

כמובן שהוא עשה לא מעט בתחום הניקיונות והסדר של הבית בתקופות שבהן הייתי עמוסה יותר או אנרגטית פחות, כמובן שאנחנו מתחלקים כ-ל הזמן בכל המטלות של הבית, אבל זה רק הפך הכל הרבה יותר גרוע.

אבל מה לעזאזל יקרה כשפקטור המצפון לא יפעל? מה יהיה כשאתחיל (אם זה אי פעם יקרה, כמובן) לעבוד אחרי הלימודים? אחזור עייפה ונטולת צורך לנקות אחרינו אחרי יום שלם של לימודים וניגובי ישבנים? האם אני אצליח להשאיר לו את כל העבודה? וחמור מזה, האם הוא יעשה את זה מבלי להתמרמר? ומה תהיה התוצאה?

ומה יהיה כשאעבוד סביב השעון? בלילות, סופי שבוע ואולי אפילו משמרות כפולות?!

השבוע הייתה לי הצצה לעולם דמיוני שכזה.

בשתי הזדמנויות שונות הבחור הדגים יעילות שהייתה גורמת לכל סבתא לצעוק - תתחתני איתו! תיכנסי להריון! אל תתני לו לברוח! (בסדר סבתא, תרגעי, לא הריון ולא חתונה אבל אין לי כוונה להבריח אותו) - יצא ככה שהיו יומיים שבהן הוא היה בבית, פנוי לגרבץ (ללא ספק הפעילות המועדפת עליו ברוב שעות היום) ולהדבק למסך המחשב מבוקר ועד שאחזור, אבל במקום זה הוא החליט לנקות, לסדר ולעשות את המחווה היפה ביותר שאי פעם קיבלתי - הוא הפך את הבית שלנו למרחב נקי, מסודר ומכיל את כל הדברים הקטנים ומלאי הסנטימנטים שיש לי והוחבאו בקופסאות ומגירות כי למי יש כוח לעשות איתם משו בכלל.

הוא הפך את פסח למשימה אפשרית, לתקופה שלא גורמת לי למרוט שערות מכל איזור אפשרי ולצרוח דייייי! לא יכולה לנקות יותררר!

(בכל פסח וראש השנה, לפחות, אימא הייתה מכריחה אותי לזחול לתוך ארון משושה פינתי בשביל לנקות את הקצוות שלו, הייתי נדחסת בין המדפים עם לפחות כל פלג הגוף העליון שלי ולפעמים גם חלק מהתחתון בשביל להגיע עם הידיים הקצרות שלי לפינת ההתחברות של המדפים ולנקות אותה, עד היום אני קלסטרופובית ברמה שמחמירה ככל שמתקרבים לחגים. בפסח אני לא מתקרבת למעליות גם אם הן ריקות!)

והוא אירח לתפארת גם בלעדי.

תפחתי איזה שני קילו מגאווה.

והכי חשוב - עכשיו אני יודעת מה המשימה שלי! אני צריכה להפוך אותו לעקרת בית והחיים שלנו יהיו מאוזנים תמיד.

וכמובן לרדת את שני הקילו בחזרה.

תקראו לי old fashioned , תגידו שאני מחמירה, שאני מתקטננת, שאני נתפסת על זוטות.

בסדר.

אבל אני באמת ובתמים מאמינה שמורים, צריכים להכיר את השפה בה הם מלמדים. בעיני שגיאות כתיב ודיבור, במיוחד למי שעוסק בהוראה ובוודאי למי שעושה זאת במשך שנים (ועוד יותר מזה – למי שנמצא בארץ מעל שני עשורים), הם דבר בלתי נסלח. באמת.

ובמיוחד באוניברסיטה העברית שמחזיקה בשורותיה, בין היתר את האקדמיה ללשון עברית – אני מצפה שהמרצים ידברו בשפה תקנית ולא משנה מה השפה בה הם בוחרים להרצות.

אני מניחה שאם הייתי אומרת את זה בקול רם בסביבת הסטודנטים שסביבי היו סוקלים אותי באבנים – "איזו שפה שיבחרו?! ומה אם הם יבחרו לדבר ב... אנגלית?! ויותר גרוע מזה, מה אם הם יכתבו את המצגות שלהם רק ב...אנגלית?!" – כן, נכון - זה עוד עניין. לא מעט סטודנטים בארצנו הקטנטונת והכה מתקדמת ונאורה – חוששים מאנגלית כמעט כמו מאיידס, כמה שהם ידעו עליה פחות ויתקלו בה פחות – ככה יותר טוב. אני חייבת לסייג כאן את ההכללה שלי כמובן, כי יש יוצאים מן הכלל כמו מעט האנשים שהגיעו או שההורים שלהם הגיעו מארצות אחרות, איך אפשר לשכוח את הזן המאוס של ישראלים שבטוחים שהם מדברים אנגלית שוטפת וברורה ומתעקשים, משומה, לחקות מיני מבטאים בצורה קלוקלת תוך שימוש מוגזם בסלנג לא רלוונטי שהם ספגו מתוכניות טלוויזיה שטחיות ואת בעלי ההילה הנדירים שבאמת מבינים את השפה, יודעים להגות נכון את המילים (האמינו לי, בלי המבטא המזויף זה נשמע הרבה פחות רע, רוב הזמן) לפעמים גם לקרוא, חלקם אפילו מבינים מה הם קראו!

אבל עברית, זו השפה המקומית, זו השפה המקודשת שכולנו דורשים בדרך זו או אחרת מהנוכחים בה, לאורך זמן, להכיר וכולנו יודעים לצעוק, בעיקר על עולים חדש או עובדים זרים "דברי עברית כוסאומו זאתי גם כן" מבלי לעצור ולחשוב מה בדיוק השפה המדוברת שלנו, האם היא באמת עברית? – אבל זה כבר נושא ליום אחר, שעה אחרת וכעס שונה לגמרי.

ככה יוצא שמרצים חובקי עולם מגיעים למוסדות ההשכלה הגבוהה שלנו ומרגישים חובה לכתוב מצגות שלמות בעברית שמזכירה את עבודתו הבלתי נשכחת של google translate (ואני מוכנה להישבע בהן צדקי, שהייתה לי מרצה שבאמת בנתה ככה את המצגת שלה. בעקבות הדמיון המטורף לניסוחים המטופשים, אלו שכוללים מילים שלא ממש מיתרגמות לעברית – אז הן פשוט ניצבות באותה השפה במרכז המשפט? - תהיתי מה הוא היה עושה עם זה, העתקתי, הדבקתי וראו זה פלא – קבלתי פסקאות מנוסחות היטב באנגלית, או לפחות משהו קריא, בניגוד לגיבוב המילים הקודם).

ואני לא אשקר, גם אני מחזיקה חיבה יתרה למרצים שכותבים את המצגות שלהם מפורטות ובעברית (אמיתית) על פני אלו שמתעקשים לבנות אותה מתמונות ומשפטים קצרים ולא כ"כ מתחברים באנגלית, גם לי לוקח יותר זמן לקרוא מאמר באנגלית על פני תאומו בעברית, בייחוד אם הוא מכיל מיני ניסוחים רפואיים וכן, גם אני משתמשת לא פעם במילונים רק כי אני מתעצלת להפעיל את גלגלי השיניים החלודים בראש בכדי להיזכר, איפה לעזאזל שמעתי את המושג הזה קודם ואיך בדיוק הוא קשור לאנטומיה של הלב.

ועדיין, אני מעדיפה לכלות את זמני בניסיונות תרגום של אנגלית תקנית לעברית ע"פ הניסיון הבלתי נסבל להבין מה לעזאזל הייתה כוונת המשורר שכותב בשפה רצוצה מאין כמותה ואיך בדיוק המשפט הזה מתחבר לקודם או איפה בדיוק התחילה הפסקה החדשה.

אז אני לא אומרת שצריך למנוע ממרצה המתמחה בנושא מסויים להרצות בו, חלילה, כי הוא לא מכיר את השפה על בוריה, בוודאי לא כשמדובר בהרצאה יחידה, אבל באימא שלכם – תארגנו איזשהו אולפן למרצים הקבועים, או לפחות, תנו למישהו לעבור על המצגות לפני שהן מתפזרות באינטרנט וגורמות למבוכה רבה (ואז למבוכה נוספת כשנתקלים בסטודנט שנה ג' מהפקולטה לרפואה, שגדל כל חייו בארץ ולמד עברית ודיבר בעברית וכתב בעברית כותב את המשפט "החולה מקבל את הכבד של הדונר" בסיכום שלו, כי זה מה שהוא קרא במצגת - נכון, יש אחריות אישית והעובדה שהסטודנטים הם ראש קטן היא לא סוד ובטח לא תקינה כשלעצמה, אבל כמו שאמרתי – זה נושא אחר, ליום אחר, מכעס שונה לחלוטין) הרי אחת הגדולות של אדם הוא להכיר את חולשותיו, ולהודות בהן, אז בחייכם, הכירו, הודו וטפלו.

אפשר להגיד, במידה מסוימת של צדק, שאנחנו מדינת מהגרים, או בשם המכובס – עולים, מה שאומר שלא כולנו באותה רמה של שפה, ושנרצה או לא, תמיד יהיה מי שיבין יותר ופחות. אבל אני לא מדברת פה על מישלבים, אני לא מבקשת העברת שיעורים בשפה תנ"כית או שימוש באנגלית שייקספירית, אני מבקשת את הבסיסיות שבשימוש במילים נכונות.  

 לא תראו אותי ניגשת לקשישות ברחוב וצועקת עליהן – "לא רוסית! לא ערבית! לא ספניולית! עברית!" ולמען האמת גם לא על צעירים, אני לעולם לא אעיר למי שמגיע אלי למחלקה כי הוא טעה במילה  או שכח את כלי הדקדוק, אבל מי שמתעקש ללמד – שילמד קודם הוא איך להגיד את המילים הנכונות. בבקשה, לטובת כולנו.

וככה, איך לעזאזל אני אמורה ללמוד למבחן מחר?!

לא, באמת.

כנות, ישירות, שקיפות - אלו מילים שאנשים מאוד אוהבים להשתמש בהן, כאילו מדובר באיזו תכונה או מתנה מדהימה שהם מקדישים לעולם.

אבל למה, בעצם, כולנו מעמידים פנים שאנחנו מעוניינים בזה? כי זה אצילי? כי זה נחשב?

כי בואו נודע באמת - כנות יכולה מקסימום לסבך אותך, ישירות תגרום לאנשים לעקם עליך את האף ושקיפות תדביק לך את התואר המפוקפק - לקק. כמובן שבמקרה הפחות טוב יכנו אותך רמאי - כי מי אומר שהוא כנה ופתוח אם לא בוס ממולח ושקרן או עובד היוצא מגידרו כדי לרצות?

עד כמה באמת אנחנו רוצים לשמוע את דעותיהם הכנות של אנשים סביבנו? עד כמה באמת אכפת לנו מה השכנה ממול חושבת על השמלה החדשה? (מאוד!) או עד כמה מרוצים מאיתנו בעבודה? או האם אנחנו חכמים בעיני הסביבה? או האם האדם שאיתנו מעריך אותנו ולו במעט? עד כמה אנחנו באמת רוצים לדעת, אם התשובה לשאלות האלה היא לא חיובית באופן מובהק?

אם למי מאיתנו יפנה אדם זר ברחוב ויגיד - "אני חייב לומר לך שאת פשוט נראית נורא!" - האינסטיקט הראשוני יהיה לומר לעצמו "לא, הוא משוגע" ו"למי אכפת בכלל מה הוא חושב"? ושאר קללות נפלאות שברור שרובן ככולן מנוסות לומר - אני לא אפגע, לא, לא אפגע.

אבל האמת היא, שגם לאדם האטום ביותר תהיה ולו צביטה קטנה ושניסיונות השכנוע העצמי האלו מעידות על דבר אחד בלבד - אכפת לנו, או-או כמה שאכפת לנו. ולכן כן, אנחנו ניפגע. ועוד אחך ניפגע.

אז אם אי פעם יצא לי להרצות לילד על כנות וישירות אני אגיד לו לשקר, כמה שיותר - עדיף.

להעמיד פנים, אבל לעשות את זה טוב, להתמקצע.

לפתח עור של פיל ולהתגנב לליבם של אנשים באמצעות מחמאות כמו מבלי שירגישו, נמלה.

הרי בסופו של יום - מתייפיפים ככל שאנחנו, בעלי אידאלים ככל שנהיה, נעים לנו יותר בחברת השקרן שמנפח לנו את האגו מאשר בחברת הבחור הכה כן שעושה לנו להרגיש לא נעים עם הקיום שלנו.

ההורים שלי עזבו את הדירה הנצחית והשנואה בה גדלתי. 

למה שנואה? אני מניחה כי עברתי בה כל חוויה רעה אפשרית שאני יכולה לחשוב עליה, גם אם לא כולן קרו פיזית בתוך הבית הוא ללא ספק מסמל תקופות שהייתי רוצה לשכוח. ימים רעים וימים טובים שהתקלקלו, זיכרונות שליליים, החלטות גרועות ויותר מהכל - פחד. פחדתי כל הזמן מהבית, ממה שהוא סימל, פחדתי לחזור אליו, פחדתי  להתקע בו, פחדתי ממה שיש ובעיקר ממה שאין או לא היה מעולם.

ועכשיו? עכשיו אני מפחדת ללכת ולגלות שהוא ריק. סתם ארבע קירות, ללא חפצים, ללא זיכרונות, שאין עוד מקום שאפשר לסגור את הדלת על כל אותם ימים ושעות שרדפו אותי בכל פעם שהעברתי אצבע על קיר, שהנחתי את הראש על כרית, יתשנשמתי פנימה את הריח או הצטמררתי מהרוח שנכנסה מהחלונות, בכל פעם שהסתכלתי על המרצפות או בהיתי באסלה, בכל פעם שהתקלחתי והמים לחשו לי סודות.

אני רואה איך החפצים, אלו שלא נזרקו או נתרמו מתפזרים בבתים של האחיות שלי, בבית החדש של ההורים, חלקם חוזרים איתי לארבעת הקירות האלו - שיום אחד, כשאעזוב אותם  ארצה להשאיר מאחורי הדלת הסגורה את הזכרונות שמצטברים פה, על כל קיר, על ס"מ ברצפה - ואני מפוחדת כ"כ, שעכשיו הזכרונות, כמו רוחות רפאים, יציפו אותי, יחסמו את קנה הנשימה, ייתפסו אותי חזק בסרעפת ויסובבו קצת, כאיום, לפני ההשתלטות האיומה. אני מתאמצת לנשום בין גלי האימה שעוטפים אותי, רואה איך פנים של מי שמולי משתנות והופכות פתאום למישהו אחר, מעלות בי תחושות שלא רציתי, מוציאות ממני מחוות שלא נועדו לאדם שמולי, שבסה"כ התערבב עם מה שהיה. ופתאום השכן עם כיסא הגלגלים הוא לא רק השכן עם כיסא הגלגלים, עכשיו הוא האיש שעשה בי כרצונו, ואני שוב בת חמש, שוחה בבריכה, מחפשת את אבא, אבל הוא בבית שלו, שהוא כבר לא שלנו, הוא "שלהם" ולי אין מקום בו אלא בשביל לבקר. והבחור הזה שדופק לי על חלון הרכב, אני הרי מכירה אותו מהבניין ממול - פתאום הוא הופך לדמות אחרת, מעלה בי געגועים שלא ידעתי שקיימים, זה משו בחיוך? לא, זו פשוט המחווה ואני כבר מצליחה כמעט להתאפס אבל הגעגוע הזה, מה עושים איתו?

הגעגועים שוטפים אותי כמו גלים גבוהים בים, הם לפעמים גרועים יותר מכל דבר אחר, והבטן מתכווצת כי יותר אני לא אוכל לחזור לרגע, להעמיד פנים להתרפק על כתפי הזיכרון של אנשים שכבר לא כאן ואפילו לא קרובים.

ונדמה לי ששומדבר, אף פעם, כבר לא יהיה בסדר יותר.