אוף. אנלוידת.

נדמה לי שהשמש החליטה לחגוג גם היא את ל"ג בעומר ולבעור בשיא יכולתה, אני לא זוכרת מתי היה חום כזה.

אני מנסה ללמוד, באמת, אבל החום, הכלבה ששרועה על הרצפה באפיסת כוחות, החומר המשעמם והניגון המרגיז של המרצה שעולה לי בראש בכל פעם שאני קוראת את המצגת שלו (אני ממש יכולה לראות את הריקוד הקטן של הראש שלו, בכל פעם שהוא אומר משהו שהוא לא בטוח אם הוא נכון - ולרוב הוא לא נכון, כמובן.) - הופכים את הכל למשימה בלתי אפשרית.

בימים כאלו הייתי מעדיפה להיות במחלקה, עם המדים המרגיזים שנדבקים אלי כשחם, עם החולים המתייפחים ש"למה המזגן המחורבן לא עובד פה, איזה מדינה חרא כוסאומו, חרא של בית חולים אני אומר לך" ולהועיל באמת, ללמוד באמת - מאשר לשבת כאן ולקרוא תיאוריות על גוף האדם.

אני מעדיפה לנעוץ באנשים מחט עם עירוי מקרר, למרוח משחה לטיפול בכוויות, להחליף את המטלית על המצח ולהגיש שתייה קרה - ממש כמו האחיות הרחמניות המקוריות, אבל זו לא אופציה כרגע ובינתיים אני נשארת עם הניסיון להישאר במצב מוצק, לא לנזול לצדדים.

איך אני אוהבת את ליל המדורות הזה - נשארים ערים כל הלילה, אוכלים מרשמלו ובמבה על האש, כי תפוחי אדמה זה מגעיל, כאמל בקופסה רכה, חולצת פלנל של אבא, כי עדיין קצת קר בדרך הביתה וגם לא נורא שהיא תסריח, ג'ינס ישן (כדי להשלים את מראה הגראנג') ובקבוקי בירה ששנוררנו מאחותי הגדולה. בלילות האלו - אני מרגישה שהחיים לא יסתיימו, שהערב הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה לי, שהאנשים האלו הולכים להקיף אותי לשארית חיי, שמצאתי את נקודת האושר ומכאן אני לא זזה.

ואז עולה הבוקר, עייפים, מסריחים ומטונפים אנחנו מתפזרים הביתה.

מלאים חוויות לא בהכרח מציאותיות - הרי אין שומדבר רומנטי יותר ממדורה על חוף הים, והכל מקבל נפח אחר לאור האש הבוערת, כי לפעמים מה שהתחיל בל"ג בעומר מצמיח שורשים ונשאר - מקלחת מהירה ולמיטה, אולי לקרוא קצת, לחכות שהשמש תתמקם בנוחות בשמיים, להיות בטוחה.

מחר אפחד לא מתכוון ללכת לבית ספר ממילא.

ואז אני נזכרת - אני כבר לא בת 16, מורי שלי בקצה השני של העולם וליול כבר יש ילד.

כולם התפזרו, התפוגגו וגם מי שנשאר - נשאר מרחוק, בשיחת טלפון עייפה, בפגישות קצרות מדי - מלוות מוצצים, חיתולים וציצים דולפים, בהודעה יוצאת ידי חובה או בגעגועים אמיתיים למי שנמצא ביבשת אחרת או בעולם שונה, כזה שאליו כולנו (אולי) עוד נגיע.

ופתאום ל"ג בעומר נהיה סתם עוד ערב, חוויה שטאטנו מבלי להתכוון מתחת למיטה - מה את אומרת, השנה נעשה מדורה? בטח, ברור.

והנה - הערב עבר והמדורות היחידות שראינו הן אלו שנעשו קרוב מדי הביתה ודאגו לריח שריפה נוראי שנדבק לקירות.

אוף.

אבל לא מהסוג הרע, זה שהולך ומחתים על עצומות ומפרסם תמונות של גופות או מצטלם בתוך כלובים כשגופי מלא בדם סינטטי, אני לא רואה בזה טעם. זה עולם חופשי, דמוקרטי, בו כל עוד לא עוברים על החוק - כל אדם רשאי לעשות מה שמשמח אותו ואין סיבה לכפות את דעתי על אחרים, לא משנה כמה אני חושבת שאני צודקת.

אני גם לא אבקש להפריד את האוכל שלי או ממישהו אחר לשפד את הפרגיות, למרות שזה קשה לי.

אני לעולם לא אגיד שבשר זה מגעיל, בשר זה טעים וזה חשוב למדי לצריכת החלבונים ואני בעד שכל מי שיכול להרשות לעצמו מבחינה בריאותית ומצפונית - יאכל את הכמויות הנכונות לו של בשר.

אני מבשלת לאהוביי אוכל בשרי ואפילו טובלת את הלחם שלי ברטבי בשר.

ואם הייתי יכולה - הייתי אוכלת מבוקר עד ערב לשון ברוטב פטריות מושלמת של סבתא שלי או סלמון נפלא על הגריל - אבל אני לא יכולה.

כי בכל פעם שאני מנסה לתת ביס במשו בשרי - המצפון שלי מציף אותי, אני לא רואה באנושות גזע עליון ואני לא חושבת שיש לנו חזקה על העולם ועל תוצריו ובוודאי לא על אותם תוצרים שליבם פועם והריאות שלהם מתנפחות, אני לא רואה סיבה ממשית להרבות ולגדל בע"ח בשטח מצומצם בכדי לאכול אותם.

כי אם אני מחפשת עמוק בפנים -  אני לא מוצאת ציידת, אני לא חושבת שהייתי מסוגלת ליזום את מותה של חיה כדי להרגיע את קרקורי הרעב שלי (כמובן שבמציאות המערבית עשירה באוכל מתועש שבה אני חיה, קל להגיד ובתנאי קיצון בהם הצורך לשרוד משתלט - כולנו הופכים אחרים, אבל אני לא חייה במצב קיצוני שכזה ולכן אני יכול להרשות לעצמי את ה"התייפיפות הנפשית" אם תרצו ולחיות טוב עם עצמי).

אבל שוב, זו לא נועדה להיות תעמולה נגד אכילת בשר.

עשור עבר מאז שהתעוררה מדינתנו הקטנה ועשתה מעשה - אסרה פיטום אווזים.

פעולה נוראית בה הוחדר צינור לגרונם של אווזים מסכנים מיום היוולדם ועד יום שחיטתם ובמשך חלקים רבים מהיום נדחף לשם אוכל בלי הפסקה, כל זאת בשביל שלנו יהיה קצת יותר נעים לאכול את הכבד שלהם.

 הפעולה הוצאה מחוץ לחוק מאחר והיא עומדת בסתירה לחוק זכויות בע"ח והוגדה ע"י בית המשפט כהתעללות.

כמובן שניתנה למפטמים האופציה להוכיח כי לא מדובר בשיטות הפוגעות בבעלי החיים, אך לא נמצאה שום דרך להוכיח זאת והיום הפיטום הוא באופן מפורש - לא חוקי.

אלא שכישראלי טוב המעוניין להרוויח - המפטמים מצאו דרך חדשה, הומנית לכאורה - שיטת לחץ אוויר. בה האוכל משוגר ישירות לקיבתם של האווזים, הם מקבלים 5 ארוחות ביום, בערך פי שבעה מהכמות הרצויה לאווז ממוצע בכל ארוחה, ובכך מקוצר זמן הגידול של האווזים לצורך אכילת הכבד וגדל הרווח.

אבל זה לא הומני.

אם נעצור רגע לחשוב מה קורה לאחר ארוחה גדולה מדי, את כאב הבטן, את תחושת המלאות האיומה ואת תחושת החרטה "למה אכלתי כ"כ הרבההה?", נוכל אולי לדמיין מה קורה לאווז המסכן, חמש פעמים ביום, כל יום במשך כל חייו הקצרים.

ועכשיו -

"בכתב האישום נגד וחנון, שהוגש ב-2007, מחלקת התביעות במשרד החקלאות ייחסה לו הלעטת אווזים בכפייה כדי לייצר כבד אווז שומני תוך שימוש במכונה הדוחסת מזון לגופם של האווזים באמצעות לחץ אוויר. המכונה פועלת כך שבלחיצת כפתור היא שואבת מזון ממערבל בו מרוכזת עיסת המזון, ודוחסת אותו לצינור פלסטיק קשיח באורך של כ-12.5 ס"מ שמחובר אליה ומוכנס למקור האווז. וחנון עשה זאת כמה פעמים ביום והפסיק רק כאשר הגיע המועד לשחוט את האווזים. וחנון טען כי השיטה שפיתח לא כוללת החדרה של צינור ארוך ללוע האווז, אלא צינור קצר, שבקצהו שני זיזים המונעים את כניסת הצינור לתוך הלוע. בית משפט השלום קבע, בהסתמך על צפייה בתמונות, כי אין לו ספק שפיטום האווז בדרך זו גורם לו סבל רב והרשיע את וחנון בהתעללות.  בית המשפט המחוזי קבע כי המדינה לא סיפקה חוות דעת המוכיחה מעבר לספק סביר כי בשיטת הפיטום של וחנון היה משום התעללות ועבירה על חוק צער בעלי חיים, גם אם ניתן לקבל את הרושם הזה מתמונות שהוצגו בפני בית המשפט. לכן, קיבל בית המשפט את הערעור מחמת הספק. עם זאת, ציינו השופטים בהחלטתם כי "אין בזיכוי זה כדי להכשיר את שיטת פיטום האווזים נושא הערעור", שכן הוא מבוסס על כך שהמדינה לא הציגה בפני בית המשפט ראיות מספיקות, מעבר לספק סביר, שיש בשיטה זו משום עבירה על חוק צער בעלי חיים." הארץ אונליין, אפריל 2013.

המשמעות של זה היא שאם לא יעצרו את הבחור ואת דומיו תעשיית הפיטום תחזור ביג טיים.

הבעיה היא שמשרד החקלאות לא יכול לפנות בעצמו לבית המשפט העליון, וכבר עכשיו חלקאים נוספים מבקשים אישורים להשתמש בדרך זו אפשר לעצור את זה עכשיו, לפני שזה יוצא משליטה, אפשר למצוא דרכים אחרות גם אם זה יעלה בכמות ההכנסות של אותם החקלאים.

עצומה נגד חידוש פיטום האווזים.

הוא היה ילד, רק בן 19 ונלחם לשרת בגולני, אמא שלו חשבה בהלוויה שזה אבסורד שדווקא חלקת הקבורה שלו נמצאת ב'שדרת גבעתי' בה סרב - אני לא זוכרת כבר למה - לשרת.

המוות שלו עצוב כי הוא היה מיותר. כן, כל מוות הוא מיותר, בייחוד של צעירים אבל הפעם לא מדובר במוות בקרב או פעולה או אפילו אימון.

בן שלנו התאבד, כי הוא הסתכסך עם המפקד שלו שלא הצליח להבין את נפשו העדינה. כי הוא אתגר אותו לירות בעצמו, כי הוא סרב לתת לאמא שלו להגיע אליו.

היו סימנים על הקיר, ודאי שהיו. תמיד יש.

אבא של בן ירה בעצמו כמה שנים לפני כן, במהלך פעולה במילואים.

אחותו דרדרה את הרכב שלה מקצה צוק ונמצאה כשהיה כמעט מאוחר מדי.

הוא התלונן על קשיים ועל דיכאון, ביקש לראות קב"ן - אבל הוא היה בריתוק. אמא שלו התקשרה למפקד, התריעה, הזהירה, סיפרה על העבר. וכלום. ביום שישי אחד בן הרים את הטלפון והתקשר לכל מי שהוא הכיר, סיפר כמה הוא אוהב, ביקש את סליחתנו ונפרד. רוב השיחות הדיעו לתא הקולי ונשמעו בדיעבד - אבל אמא שלו לא ויתרה, היא נסעה למוצב והתחננה מהמפקד שלו שייתן לה להתקרב אליו, ביקשה שגיע אליו קב"ן.

בן ברח לשטח עם הרובה שלו וביקש שקט מכולם, המפקד שלו החליט לעקוף נהלים, הזמין ניידת אבל לא נתן להם להתקרב אליו, הזמין קב"ן אבל השאיר אותו קרוב לאמא, במקום לבן.

אני לא זוכרת אותו לא מחייך, אפילו לא פעם אחת, גם ברגעים הכי מחורבנים ומפחידים - הוא תמיד אמר שעם חיוך מקבלים יותר אומץ ולפעמים אני תוהה אם גם באותו רגע נוראי הוא חייך לעצמו, כמו שתמיד עשה או שבפעם ההיא נתן לפחד להשתלט, על מה הם דיברו לעולם לא נדע - בן ירה בעצמו כמה שניות אחרי שהמפקד הגיע אליו, כשאמא שלו צופה. המפקד? הועבר לתפקיד בכיר יותר ומאז מסתובב בעולם.

ישנה רק הקלטה מכמה שעות לפני כן שבה הוא מדבר עם המפקד שלו, מסביר לו שהוא מרגיש שהוא מאבד שליטה, מפחד שהוא יזיק לעצמו  והמפקד רק ממלמל שהוא לא מאמין, שהוא לא חושב שיש לו האומץ לפגוע בעצמו ושיפסיק בבקשה לזיין לו את השכל, בעוד שבוע יוכל לדבר עם קב"ן, עכשיו שיסיים בשקט את הריתוק שלו (28 יום) ואח"כ נראה.

את בן רצו לשים מחוץ לגדר כמו שעשו לאבא שלו ואמא שלו, למרות שאיבדה שני גברים לטובת האטימות הצה"לית - נחשבה כמי שמנסה לסחוט את הצבא כדי להוציא מהם זכויות בזמן שהיא רק רצתה קבורה הולמת לילד שלה, זה שהיא מסרה בביטחון מלא לצבא וזה שחזר אליה בארון משם. התנהל מאבק ארוך ומתיש ובסופו קברו את בן בבית עלמין צבאי.

ותמיד ביום הזיכרון - אני חושבת גם אותו, כי הוא באמת נתן את החיים שלו לצבא, שלא כמונו, מפונקים וקטרנים. ולא אכפת לי מה יגידו - הוא נתן כל מה שהוא יכול כדי לשרת את המדינה שלו.

וכבר 12 שנה עברו מאז הדולפינריום - פיגוע שבו נהרגו 21 צעירים.

אחת ההרוגות הייתה יעל, ילדה יפה כחולת עיניים וטובת לב שהייתה רק שנה מעלי בבית הספר. כמה חודשים לפני כן התחברנו - היא נראתה לי מגניבה כ"כ - ובערב הפיגוע היא ניסתה לשכנע אותי להגיע למסיבה. סרבתי, כי הייתי צעירה מדי לטעמי לכאלו מסיבות, חוץ מזה הייתי נבוכה - היא ונטלי היו כ"כ בעניין ואני הייתי ילדה טובה ולא כ"כ התחברתי לחברים שלה.

למחרת בבוקר רק שמעתי על הפיגוע וביום ראשון גיליתי שהיא נהרגה - בעמוד הראשון של העיתון הופיעה תמונה חסרת אחריות של אחת ההרוגות כשרק חצי מהפנים שלה מכוסות, אי אפשר היה לטעות - זו הייתה יעל.

כשהגעתי לבית ספר שמעתי את הסיפור המלא - איך היה רעש פיצוץ נוראי ואיך יעל ישר קפצה על נטלי ובעצם הצילה לה את החיים. הן עמדו ממש קרוב לאזור הפיצוץ ויעל קבלה הרבה מההדף. נטלי יצאה עם מספר שריטות, יעל איבדה את הגפיים התחתונות. נטלי לא יכלה להתמודד עם הכל וברחה מהארץ.

ההורים של יעל הגיעו בכל שנה לטקסים בבית הספר והקימו קרן על שמה, בטקס בסיום י"ב קיבלתי בהפתעה מדליה על התנדבות מההורים שלה - הם ריקעו את הפנים שלה במטבע נחושת ענקית בתלת מימד וזו הייתה התמונה הראשונה שהצליחה להשתלט על התמונה מהעיתון שכל הזמן עלתה לי כשחשבתי עליה והתחלתי לבכות. רק אז סיפרתי להורים שלה שהכרנו, שהיינו חברות - שהייתה להם בת מדהימה ואני מצטערת שלא יכולתי לדבר איתם קודם. הם הבינו, היו מדהימים כמוה - ואחותה גדלה להיות העתק כמעט מושלם שלה.

לפני שבועיים הייתי בדולפיונריום בפעם הראשונה מאז. היה עצוב ומעליב שאין שם ולו אנדרטת זיכרון אחת.

ניסיתי לדמיין איך הכל קרה ואיפה הן היו ואיך לעזאזל יש למישו לב לתת לילדה בת כמעט 15 למות.

אבל כמה שאני מנסה - עדיין לא מצאתי תשובה.

אני לא מאמינה שעבר כ"כ הרבה זמן..

תוספת מאוחרת -

וואו, תודה.

אני לא רגילה לכ"כ הרבה תשומת לב, באמת. לא בחיים הוירטואליים ולא בחיים הפרטיים ככה שזה מחמיא לי ומביך אותי כמעט באותה מידה, אבל גם מרגש.

ניסיתי לענות לכולכם, אבל איך אני יכולה למצוא את המילים שיסבירו מה גרמה לי כל תגובה להרגיש?

את המלחמות שלי בעולם השארתי בצד, כבר מזמן. גם את הכעס על צה"ל ואפילו את הכעס על בן. ביום הלוויה אמא שלו שהיא האדם החזק עלי אדמות אמרה שהיא לא כועסת - על אף אחד, גם לא על אלוהים. שהיא סולחת והיא רק רוצה לוודא שלא יהיו עוד כאלו מחדלים - כל זה לפני שהיא הזילה דמעה אחת. לקח לי הרבה מאוד זמן אבל הלכתי בדרכה.

ונלחמנו, באמת שנלחמנו גם במפקד (שכבר אמרתי שקודם ונעלם אי שם באירופה) וגם בהתנהלות הצבאית כולה - לפני כמה שנים היה סרט תיעודי על מחדלים של צה"ל - קיצצו בו 90% ממה שהיא סיפרה ונשאר הסיפור הקשה על אמא שאיבדה בן אחרי שאיבדה בעל ועל המאבק שלה לקבור אותו בתוך הגדר. זה היה מעליב. הסיפור האמיתי פשוט טואטא שוב מתחת לשולחן ונשארנו עם דמות קטנונית שמסרבת  להתמודד עם המציאות.

גוף כמו צה"ל הוא אטום ועיקש, למדתי את זה על בשרי מספר פעמים בחיי אבל הוא גם גוף חשוב. אני לא מסכימה עם ההתנהלות שלו רוב הזמן ועצוב לי מאוד שהוא מייצר אנשים שהם רובוטים למחצה (וכמי שחיה היום עם בן לאיש קבע לשעבר - אני חשופה להשלכות של צה"ל על האישיות כל הזמן) אבל הצבא גם משמש לרבים כחממה, כמקום לגדול בו, חלקם אולי לא היו מצליחים להגיע להישגים זהים במקום אחר וגם את זה חשוב לזכור.

מישהי כתבה שהמוות מסתובב לידי ויש לו יש חופשית - לצערי זה די נכון ואולי זה מה שמכניס בסופו של יום דברים לפרופורציות ומאפשר לי לחיות את כל אותם אבודים במחשבה, יום יום, מבלי להישבר - אבל חשוב במיוחד לתת לשני אלו לצאת, מדי פעם.

הבטחתי לאמא שלו וגם לעצמי והכי הרבה לו - שאני אוודא שאנשים ידעו ויזכרו ואז אולי גם יזהרו, אז תודה שנתתם לי את ההזדמנות לעשות את זה.

ותודה על התמיכה.

ופשוט תודה.