אוף. אנלוידת.

הכוח שלי הולך ואוזל.

אני מתחילה לחשוב אם החיים שווים את זה, או איך יראה העתיד שלי ובינתיים שתי התשובות שליליות למדי. באסה.

ופתאום כשהחיים עומדים מולי, אני תוהה - עשיתי את הבחירות הנכונות? חשבתי עד הסוף לפני כל פעולה? או לפחות פעולות חשובות?

אני יודעת שלא, שהקרמה עומדת לחזור ולנשוך אותי בתחת על זה, ואנלא בטוחה מה אפשר לעשות, כרגע, בכ"א - כלום.

אני מתגעגעת לנורמה שלי, גם היא הייתה כ"כ מטורפת, היא הייתה שלי, והיה לנו טוב ביחד, ועכשיו אחרי שהחלפתי אותה בריגושים - אני מתחרטת.

התכוונתי בכלל לכל הדברים שאמרתי? יש לי מושג מה המשמעות של זה בכלל? ואולי זה רק הפחד שדיבר ממני, הפחד לאבד. אולי.

10 שנים קדימה, אני חוצה את קו ה35, החיים שלי הולכים לכיוון הסוף מהר יותר, איפה אני רואה את עצמי?

אחות, עייפה, שונאת את המקצוע, עם בנזוג ש.. טוב, אולי עדיף לא לדמיין.

וזה לא שאני לא אוהבת, זה לא שלא הייתי מאושרת, לרגע, ואולי גם קצת יותר, והצלחתי, הצלחתי לחשוב חיובי, הצלחתי אפילו לדבר.

אני מניחה שעבר יותר מדי זמן, ועכשיו הכוח שלי אוזל, המלאי נגמר ואין יותר גיבוי.

לעזאזל.