אוף. אנלוידת.

המטופלת הראשונה שלי נפטרה.

זו לא הפעם הראשונה שאני חולקת חלל עם גופה, כמי שבילתה לא מעט ימים ולילות באמבולנסים ביליתי נסיעות ארוכות וקצרות בסמוך לאנשים שנשמתם עזבה ולפעמים עליהם תוך כדי לחיצות נמרצות על החזה - לפעמים זה הצליח, ולפעמים מצאנו את עמנו בניידת עמוסה נוזלי גוף וייאוש.

אבל הפעם זה היה שונה.

בוקר אחד המטופלת משתפת אותי שהבת מנסה להסתיר ממנה את המצב האמיתי שלה, אבל היא כבר יודעת שזה הסוף.

רגע אחר כך הבת לוקחת אותי לשיחה חשאית - אימא יודעת שהיא חולה, היא לא יודעת עד כמה, אל תספרו לה בבקשה.

לשתיהן אני מהנהנת בהסכמה עם המבט הכי מבין שאני מצליחה לצייר בעיניים, הצורך הזה להגן אחת על השניה, גם אם הוא מגונה בעיני (אדם ראוי לדעת את מצבו ואין שום סיבה בעולם שיסתירו ממנו, זה פשוט לא הוגן) ברור ומובן ומי אני שאשפוט.

והיא יושבת לידה, 24\7 להוציא גיחות קפה / סיגריה / מקלחת זריזה בבית משפחה של מטופלת אחרת שגרה באזור - אתמול היא השתחררה אבל המשפחה רוצה לעזור, יודעת איך זה מרגיש, מכירה את החשש מהלא נודע, ממלאך המוות שיכול לבקר בכל רגע.

בוקר אחר אני מגיעה והבת יושבת,  מלטפת את האישה חסרת ההכרה ששוכבת שם על המיטה ולא לחלוטין נראית כמו המטופלת שהתקבלה - היא נפוחה יותר, חיוורת הניצוץ בעיניים כבה והן מוסתרות מאחורי מסיכת חמצן גדולה - העיניים שלה אדומות מבכי והיא ממלמלת מילות פרידה והרגעה לאוזניים שכבר לא שומעות בשפה שאני לא מבינה.

איך זה מרגיש לעזאזל? איך אפשר להיפרד ממישו על אמת, לנצח? איך יודעים מה לומר?

אני גרועה בסופים, גרועה בפרידות, תמיד מושכת את הדברים יותר ממה שהתכוונתי, הרבה יותר ממה שראוי וגם אם חיכיתי לסוף - אני תמיד מדוכאת שבסוף הוא מגיע. שונאת סופים, שונאת התחלות, הלוואי ואפשר היה להתחיל הכל מהאמצע.

איך הייתי מתנהגת במקומה? מה הייתי אומרת? מה הייתי עושה?

אני מנסה להתנהל כמו הכל כרגיל, ממשיכה לבדוק מטופלים, לחייך, לדבר ולבדוק אבל הראש שלי שם איתה.  וגם הלב.

רגע אחד מחשבות ורגע אחר כך הבת מגיעה ובשוויון נפש מטמטם היא אומרת "זהו, היא הפסיקה לנשום, תנתקו אותה".

מה עושים במצב כזה? אסור להחיות ולנחם לא באמת אפשר.

אז אני מחבקת אותה חזק, שנייה לפני שהיא נופלת אחורה - כי עוצמת המילים שיצאו לה מהפה רק עכשיו הכתה בה, וזו מכה חזקה, ישר בבטן.

אז מטופלים צועקים וטלפונים ומים ובבקשה תשתי, התעלפת לפני רגע! ואורחים שבאים להיפרד ועוד רגע, עוד קצת, ורק לפני יומיים היא הייתה בסדר, ושבוע שעבר היא הלכה ואיך כ"כ מהר? ואל תקחו אותה עדיין ותנו לי להיפרד - וזה בכ"ז האבל האצילי והמאופק ביותר שראיתי בחיי, קצת דמעות והרבה מאוד שקט.

והחלק הגרוע באמת במוות (מסתבר) הוא דווקא זה שמעולם לא ראיתי - החלק של אחרי, או בעצם בין לבין.

המכאניות שבה היא מנותקת ממכשירים, מופשטת מבגדים ותכשיטים, כמה ניגובים מעליבים בחומר חיטוי ומהר מהר היא נסגרת בתוך שקית רכוסה ופתאם היא "הגופה" שצריך "לפנות".

אוף, מאוד אוף.

אני לא מפחדת מהמוות, לא נוטרת לו טינה, הוא עושה את התפקיד שלו במקצועיות ובעקביות וחוץ מזה, הוא חלק מהחיים וככל הנראה החלק היחיד שניתן לסמוך עליו, מה שלא יהיה - בסוף נמות.

על השאלה מה קורה אחרי המוות, אין לי תשובה, לפעמים אני רוצה להאמין שהכל וכולם מגיעים לאיזה מקום קסום לפגישת מחזור ענקית, לפעמים הציניות משתלטת ואני בטוחה שאין שם כלום, רק ריק אחד גדול שאנחנו לא יכולים לתפוס ובגלל הפחד מהלא נודע אנחנו ממציאים כ"כ הרבה פתרונות מנחמים.

העבודה עם חולים מזמנת בכל יום מפגש עם המוות, גם אם לא פנים אל פנים.

כשאתה עוצר למישהו את הלב בניתוח - אתה מתגרה במוות, כשאתה מחזיר לב שהפסיק לפעום, מכל סיבה שהיא - אתה כבר ממש מוציא לו לשון. מחלות סופניות הן כמעט כמו מכתב אזהרה, או עדכון, או סתם תזכורת שהוא תמיד מרחף מעלינו ושלא באמת יש לנו שליטה.

חוויתי ביקורים של המוות על כל גווניו - מוות מתוכנן, מוות מתמשך וגם מוות פתאומי ומפתיע, גם בקרובים אלי - משפחה, חברים, צעירים ומבוגרים,וגם מרחוק, מבחוץ, כצוות מטפל.

אבל מעולם לא הרגשתי על בשרי את רמת הזילות שמקבלת גופה בבית חולים, מעולם לא הרגשתי על בשרי צוותים שיכולים להיות מחבקים, אמפתיים ואנושיים כ"כ ברגע אחד "תקראו למטופל בשמו! תתמכו בו, תהיו שם בשביל המשפחה" הופכים בבת אחת למעין מחשב על אוטומט - "הגופה תשמר בפתולוגיה עד שתסיימו סידורי הלוויה" או "הם סיימו להיפרד, אפשר לפנות כבר את המיטה? יש 40 ממתינים במיון" - זה החלק הקשה באמת.

ומהצד השני, אני לא יכולה להאשים אף אחד.

אנשים מתים, זה קורה כל דקה וכאיש צוות אתה לא יכול לבכות את עזיבתו של כל מטופל, כולם היו מתמוטטים תוך זמן קצר.

ועדיין, זו הייתה סטירת לחי לאנושיות מבחינתי שמלווה בפחד שיום אחד - גמני אהיה כזו.

תודה על המילים שלכם, באמת.

החיים בוחנים אותי, בודקים גבולות, מותחים את הסבלנות שלי רק עוד קצת.

ואני עייפה עייפה ומיואשת ונגמרו לי הכוחות, החשקים והרצונות אפילו לפרוק.

הלימודים מחורבנים, העבודה עדיין לא קיימת, מחלקה פנימית קיבלה אותי בזרועות עמוסות הצואה מחיתולי המבוגרים שלה והבחור עושה לי חשק לחתוך אותו לחתיכות קטנות ולקבור אותן בחצר (זה אחלה דשן!).

אני פשוט מיואשת ומחכה להפתעה הבאה שאולי תגיע בקרוב.

שיהיה ברור - אני מתה על הלימודים. גוף האדם מרתק אותי, באמת.
עד  לא מזמן בכל פעם שהייתי נתקלת באיזו עובדה מרתקת ומפליאה (כולן מרתקות,  למזלו של הבחור לא כולן מפתיעות אותי במידה שווה) על גוף האדם - הייתי  מכריחה את הבית לעצור ולשמוע כמה מדהים זה, איזה מגניב זה וכמה מזל יש שאני לומדת את כל הדברים המטורפים האלו.

אני עדיין מרגישה ככה.

ובכ"ז, אני לא יכולה לסבול אף יום באוניברסיטה.

הבעיה  מתחילה כשלוקחים מרצה צעירה, יפהפייה עם שמלה קצרצרה ונעלי עקב, זורקים אותה לתוך חלל מלא בעיקר בחורות - מה שהופך את הכיתה לקן צרעות מזמזמות שכבר החליטו שהשיעור הזה יהיה חרא - ומעט בנים שלא ראו ישבן של בחורה מאז שעזרו לשרה, הסבתא החביבה ממחלקה גריאטרית ללבוש את החלוק אחרי המקלחת ואומרים לה - "זה החומר,  עכשיו תוודאי שהם יזכרו אותו למבחן".

הגברת מתיישבת לה מאחורי שולחן  (גבוה מספיק כך שהוא מאפשר הצצה נוחה בכל פעם שהיא מחליפה את מיקום הרגליים שלה סטייל אינסטינקט בסיסי, מודה שגם אני לא הצלחתי להתאפק מלהציץ) שולפת מהתיק משקפיים זעירות, מניחה אותן בקצה האף הרק מעט מחודד שלה - ומתחילה להכתיב. להכתיב! שנה שנייה במסלול אקדמאים והיא מכתיבה איפה הפסיק ואיפה הנקודה.

אין לה מושג איך לענות על שאלות, כי היא פשוט באה עם  החומר הכתוב הזה שהיא הכינה מראש והיא מתעניינת הרבה יותר מי בקצב שלה ומי לא מאשר מי מבין ומי צריך הסבר נוסף. כי הרי מה שחשוב זה מה שיהיה במבחן לא?

ומרצה אחר, שמרקד תוך דיבור  - במהלך אותו משפט יכול לסתור עצמו ככ הרבה ולו בשביל לענות על שאלה שהוא ככל הנראה לא הבין את מהותה, אבל בשיעור הכנה למבחן - הוא נותן בדיוק את השאלות למבחן, הממוצע בקורס שלו עומד על 85 ואפפם אפחד לא נכשל, הוא נחשב מצטיין ואהוב על תלמידים, כי ידוע שהוא מקפיץ ממוצעים.

ששש זה סוד.

לפעמים נראה לי, שדווקא כשאני הכי מדוכאת בעולם, העולם דוחף לי איזה משו שלא באמת משנה שומדבר, החיים עדיין מחורבנים, הקשיים עדיין קשים אבל עם כזו חוויה - איך אפשר להתלונן?

לא מזמן, הגשמתי חלום - אולי מעט מורבידי - ראיתי לב פועם, באמת.

מבפנים.

במזל לא אופייני לי יצא שצפיתי בניתוח מעקפים - ניתוח לב פתוח. אחרי שניסרו את עצם החזה הקשה, חשפו את הריאות המתנפחות באוויר, הפרידו באיטיות  בין קרומי הלב - ואז ראיתי אותו. זה היה מדהים, יכולתי כמעט להושיט את  האצבע ולגעת בו (כמובן שהיו מעיפים אותי מחדר ניתוח ומיד אח"כ מהלימודים) וראיתי אותו מתכווץ ככה, בכוח, בעיקשות. 98% חסימה היו לגברת באבי העורקים והלב שלה נלחם כמו שרק לב יודע.

הם שיתקו את הלב, עצרו אותו עם תמיסה מיוחדת וחיברו אותו למכונה ששאבה והחזירה את הדם לכל חלקי הגוף, מחומצן וראוי, מדי פעם הלב שלה חזר לפעום עצמונית וצריך היה לעצור אותו שוב והלוחמנות של השריר העייף הזה הזכירה לי למה אני כאן ואז לקחו עורק מהאמה וחיברו אותו במקומות
החסימה של האאורטה, לקחו עורק נוסף מהחזה וגם אותו חיברו, לעורק מצידו השני של הלב ונדהמתי מהרפואה ומהיכולת שלנו לרפא הכל - אפילו לב! - וקצת הצטערתי שאי אפשר לתקן רגשות והתנהגות ותהיתי איך זה יכול להיות שאנחנו יודעים כ"כ הרבה ועושים כ"כ הרבה ובכ"ז אנשים.

ואז הם עשו דבר מדהים נוסף - הם פתחו את העלייה הימנית ונכנסו להחליף את המסתם השמאלי בחתיכת פלסטיק לא מאוד מרשימה שאמורה להאריך לה את החיים בכמה שנים טובות מאוד, הפעילו את הלב שוב ומצאתי עצמי מהופנטת לתנועות הקצובות של התכווצות ושחרור לריאות שמכסות - כמעט מחבקות לרגע את הלב ושוב נסוגות.

כל חלק וחלק במהלך חמשת השעות של הניתוח היה מדהים, ורק בסוף הבנתי כמה מעייף זה לעמוד ולצפות בכזאת התרגשות על מלאכה של אחרים.