אוף. אנלוידת.

אני מנסה לא לדאוג.

אני באמת מנסה, אבל זה כמעט קשה מנשוא, ובמיוחד בהתחשב בעובדה שבפעם האחרונה שהצלחתי לא לדאוג קרתה התאונה.

הפעם האחרונה הייתה לפני יומיים.

ומה אם חלילה יקרה משו? מה אם הוא יצטרך משו?

ואם הוא יאבד את הדרך? יפספס את האוטובוס, רכבת, משו?

הנתק הזה, השקט הזה שנוצר בואקום של הביחד, מרגיע ומלחיץ בו"ז.

לפעמים נדמה לי שאני נבלעת לתוכו, לתוך זה, כמו במאגרי שומן של זחל גדול במיוחד.

אין שלט יציאה.

ותקופה קשה עוברת, זה מה שאני אומרת לכולם, אבל האמת היא שהכל מסביב מתפורר ואם הוא לא היה כאן להדביק, כנראה גם אני הייתי.

חתיכות חתיכות מהאמון שלי בעולם נופלות.

ככל שהחיים מתקדמים נדמה שאתה פשוט לומד איך להתמודד טוב יותר עם משברים, עם העןבדה ששלווה היא רגש חולף, הרבה יותר נדירה משמחה.

כי קל לשמוח. יש דברים משמחים, מאוד משמחים, דברים קטנים שמציפים אותי במשו שמזכיר התרגשות של ילד כמו לעשות משקפיים חדשות,

או לחבק את פיצקי מבלי שהוא יגיד שאני מציקה לו, לפגוש חברים ישנים, לקבל דובדבנים בהפתעה, לקבל 100 במבחן, למצוא קיפוד בגינה ליד הבית, להספיק לאוטובוס בהפתעה, לדבר עם אבא בטלפון, למצוא חשופית באמצע הסלון [להצליח לא להרוג את החשופית באמצע הלילה בסלון]...

אבל מה באמת מספק?

מה באמת משכיח את כל הבלאגן?

מה גורם לך ללכת לישון בלילה ובלי לחשב את כל הדברים הכמעט נפלאים שקרו לך היום, להרגיש שבסה"כ - החיים שלך בסדר.

אני מכריחה את עצמי כל הזמן לחפש את הדברים המוצלחים שקרו לי לאחרונה, בניסיון לראות את החיים כמשו שרצוי לשמור עליו. לא כל יום זה מצליח.

לפעמים - הרבה יותר ממה שאני מסוגלת להודות - אני מוצאת את עצמי פונה לאלוהים, מבקשת שישמור עליהם, שידאג להם, שיעזור להם.

ואז אני תוהה, אם הוא שם ומקשיב, למה לו לעזור למישי שלא בטוחה שהיא בכלל מסוגלת להאמין בו?

ציטוט היום -

           " 

- איך אנשים היו מתמודדים פעם בלי פלאפון?

- אנשים היו מתים פעם.

-אנשים מתים גם היום.

-כן, אבל עכשיו יש להם דרך להודיע על זה.

- אז מה שאת אומרת זה שאת רוצה הודעה לפני שהוא מת?!

           "

המחשב שלי השתגע.

גם הגוף שלי השתגע, אבל זה כבר עניין אחר.

המחשב שלי לא מחבב אותי, לא מחבב את הסוללה שלו, לא מחבב את החיבור שלו לחשמל - הוא פשוט מתעלם לחלוטין מהנוכחות של הנ"ל, ועושה טריקים כמו לכבות באמצע סיכוםמטורףשלאשמרתיכבר5דק'שלמותשזהנצחבמהירותשהמרצההזאתמדברתלעזאזל, למרות שהוא מחובר לחשמל והסוללה בפנים, וככל הנראה גם באגף המקשים יש הפליות המקש של הר', בין היתר, לא ממש מגיב בשמחה כשלוחצים עליו במהלך החצי שעה הראשונה מהרגע שהדלקתי את המחשב, לפעמים לעשות סריקה נגד וירוסים או עדכון לווינדווס זו הדרך היחידה להחזיר אותו.

מה שבעייתי ממספר בחינות -

1. אני משתמשת במחשב (בעיקר) לצורך סיכומים בלימודים - דיסגרפיה וחוסר יכולת בסיסית ומינימלית לשמור על סדר מונעים ממני לחשוב על העניין כפריווילגיה.


2. אין לנו אינטרנט כרגע בדירה -מה שמקשה על הורדת עדכונים, ומונע מהאנטיוירוס לבצע בדיקות יעילות (לטענת המחשב, כמובן. מבחינתי אף לא אחת מהסריקות היא יעילה, ותודה לאל על אוניברסיטה עם wifi).


3. רע לי. אבל ממש ממש רע לי. כל מה שבא לי לעשות כל היום היא לכתוב כמה ררררעעע לי. אבל בשביל לעשות את זה אני צריכה קודם כל למצוא מקום שבו האות ר' מופיעה, להעתיק אותה ולעשות הפסקת הדבקה ברצף של מילה שמכילה את האות ר. ולהדביק זה לא מחשרר כמו ללחוץ על ררררעעעעע כל הזמן.

כבר איזה זמן שאני תוהה אם הגיע הזמן לפרק את חבילת ה'דירת שני חדרים קטנה וחמודה שאנחנו חולקים' הזו.

לוידת, אולי נגמר לנו אחד מהשנייה ודי. הוא כמובן טוען שמדובר על השפעות מהחוץ ושהכל ישתפר, אז אנחנו מחפשים דירה חדשה, ממש כמו שאנשים מנסים לעשות ילד או לאמץ כלב. שיהיה לנו למה לחכות, שיהיה על מה לדבר. בינתיים מוצאת את עצמי קוראת 'לאישה' (שזה כשלעצמו נורא בעיני, למה לאמא שלי יש מנוי ל'לאישה' פתאום?!) כתבות עזרה עצמית סטייל - מתי הגיע הזמן להפרד, או איך להציל את הזוגיות ותוהה לעצמי אם יש מה להציל ואם אני בכלל רוצה.

אני חושבת שלא.

ומגיעה למסקנה שאני פשוט פחדנית מדי בשביל להחליט ולדבוק בהחלטה.

ומתחילה לדמיין איך יראו הגירושים שלנו ומתי בדיוק הם יקרו. אני כבר לא חוששת מחתונה עכשיו שאני יודעת שזה זמני.

מעניין אם אלו החיים מעכשיו, זמן מבוזבז ועמידה מול מיטה קרה בתחתוני סבתא וארומה של חומרי ניקוי.

ציטוט היום -

"כשתהחתונים שלי מגיעים עד הכתפיים וכולי שאריות של חומרי ניקוי והוא עדיין חושב שאני סקסית - זה טוב לא?"

"בטח עכשיו את יודעת שאתם מרגישים בנוח - הוא משקר בלי לחשוב".