אוף. אנלוידת.

יש ימים שבהם הנקמה מבעבעת בי.

בלי שום סיבה נראית לעין, אני מרגישה צורך כמעט בלתי נשלט להחזיר לאנשים, לגרום להם לפקוח את העיניים העצומות שלהם אל תוך המציאות כמו שאני רואה אותה.

בימים האלו - שמגיעים אחת לכמה חודשים - הכל דורש נקמה. החל מהילד החמוד שנראה שאבא שלו מכה אותו, דרך האישה שברור שמשהו, או מישהו ממש הכאיב לה, מתישהו, כשמסתכלים על צלקות החתכים ביד השמאלית שלה ועד הסבא החמוד שיושב לו שם, עם המספר על היד וקמטים שמרשתים את הפנים שלו.

ואם זה במקרה יום שבו אני בבית - כל מי שפגע בי מאז היום הראשון בגן בתיה, אפילו ששכחתי מה היה או למה, עולה לי בראש.

זה מוזר, כי בדר"כ אני לא אדם כזה.

אני לא נוטרת טינה, אני סולחת בקלות ואני מסרבת להיות האחראית לעונש של אדם אחר, לא משנה כמה חמור מה שהוא עשה.

אבל היום, היום הוא יום כזה.

התעוררתי בבוקר עם הזיכרון על הילד מכיתה ח', שהלך אחרי הביתה, קפץ עלי מאחורה, חנק אותי עד שהאצבעות שלו השאירו סימנים כחלחלים בצוואר שלי וחבט לי את הראש במדרכה מספיק כדי שחלק מהעור יתקלף.

כשהרימו אותי ממני - כל מה שרציתי היה לחזור הביתה, לקחת משאף ולהתקלח. כשהציעו לי להגיש עליו תלונה במשטרה - סרבתי. מרחמים.

ככל שהיום המשיך, הציפו אותי עוד ועוד זיכרונות - הילדות שהיו מחכות לי בדרך הביתה וזורקות עלי דברים, ואיך הייתי מבקשת מאנשים שילוו אותי, איך הן שברו למור את היד, למרות שהיא בקלות יכלה לקפל כל אחת מהן לשתיים, הן היו חצי ממנה בגודל!

וגם כאן, אף מילה.

ואז זה מגיע, סטירת הלחי הגדולה מכולן -

זה כבר כמה ימים שאני מסתובבת בראש עם המילים האלו "יש בנות שנהנות מאונס".

שופט בישראל! שופט!

יסלח לי כבודו - אבל לא אכפת לי באיזה הקשר או למי המשפט הזה נאמר. הוא פשוט לא אמור להאמר.

ולא, גם לא לעבור בראש שלך.

אתה איש צדק, או לפחות אמור להיות. התפקיד שלך הוא לעשות את הדבר הנכון.

וזה מגיע רק שבוע אחרי הכתבה על א', שכולנו היום יודעים שקוראים לה אורלי רביבו והיא בחורה יפה. ואומללה מאוד.

"בעילה אסורה בהסכמה". מה?!

אדם שמנצל את מעמדו ואת כוחו (הרב) בכדי לגרום לאדם אחר לעשות דבר מה שהוא לא רוצה - זה נחשב אונס, זו כפייה, מסובך האדם השני ככל שיהיה.

לא, מעולם לא חוויתי אונס.

או לפחות לא כזה שרואים בסרטים - לא הותקפתי בפתאומיות וצרחתי בזמן שצד אחר כפה עלי את גופו.

אבל חוויתי הטרדות. כן, גם מהסוג המיני.

ותמיד אמרתי שהבאתי את זה על עצמי "מה חשבת שיקרה כשבאת לכאן?" שאני תמימה מדי ושעדיף לסתום את הפה ולשתף פעולה, גם ככה אין מכאן דרך חזרה, גם ככה זו אני שהולכתי שולל, לא?

גם ככה האחיזה הזו, שלא נעימה לי, רק הולכת ומתהדקת ולא תשתחרר בקרוב, אז גשי לך לעולם הזה שלך, וחכי שזה ייגמר.

כי ככה זה פשוט יותר, כי ככה זה ייגמר מהר יותר.

ולא, זה מעולם לא היה נעים, מעולם לא נהניתי, אפילו לא קצת. אבל גם מעולם לא ניסיתי לברוח, ככה שכן, זו לא מעט אשמתי.

אבל להגיד לבחורה, לילדה שנאנסה את המילים האלו? מאיפה הזכות?