לא, האחיינים שלי, לשמחתי הרבה עדיין צעירים מדי בשביל לשאול שאלה נוקבת שכזו.
אבל בכל פעם שאני נתקלת בשאלה הזו, מלווה בעיני עגל פעורות לרווחה מרמת התדהמה, אני נזכרת בקול הציפציף הקטן והחמוד הזה שואל אותי "אז למה שלא תנסי לפחות לטעום את הקציצה?!".
עדר קולקטיבי, עיוור ומואבס (זו בכלל מילה?) באינפורמציה מיותרת שלי, למה אני כ"כ שונאת פייסבוק? למה?
כי זה שורש כל רע.
אני נורא רוצה להתייפייף ולספר איך בעקבות הסיפור הנוראי על הילד בן ה11 של דינה שחשב וגם ניסה להתאבד בתגובה לחרם פייסבוק כיתתי - עווד בתקופה שזה היה באופנה, להתאבד בגלל פייסבוק, אבל לפני שזה הפך להיות אופנתי מדי - שינה את חיי לנצח ובאותו היום מחקתי את חשבון הפייסבוק אליו הייתי מכורה.
אבל זה לא קרה.
הסיפור של הילד של דינה (שכמובן שחייבים לקרוא לו דני, כי הוא רוסי ושמנמן וגאון מתמטי שקצת מתקשה בלהתחבב על אחרים) באמת קרה, אבל אני מצטערת לומר שאם זה כבר עשה משו - זה רק חיזק את השנאה שהייתה בי עוד קודם.
ואני עוד יותר מצטערת לומר שאני בכלל לא בטוחה שזה שינה משהו, הוא היה מחוזק ומתודלק מספיק גם קודם, תודה.
האמת ששנאתי את הקונפסט של פייסבוק כבר בפעם הראשונה ששמעתי עליו (מועד שהיה מאוחר מדי בקנה מידה של הורים ממילא).
זה מטופש, זה תמיד היה מטופש - למה אני צריכה להתעניין בחיים של מי שלמדו עם מי שחלק איתי במשך שבוע את אותה הכיתה?
למה אני צריכה תזכורת ממושכת על החיים העצובים / המפתיעים / המשעממים / החלומיים / המשמחים / המטופשים מדי של מישהו בכלל?
למה אני אמורה לפרסם את התמונות שלי או הגיגים שעוברים לי בראש לכל עובר אורח?
אני יודעת מה התשובה לזה - את לא.
את לא חייבת לקרוא ואת בטח לא חייבת לפרסם ובכלל, את יכולה לסגור את הפייסבוק שלך לחברים רשומים בלבד.
סליחה, אבל לא זה בדיוק הרעיון מאחורי פייסבוק? העניין הציבורי, הנגיש לכולם, איך שבקלות מי שהיה על אותה טיסה ליעד כלשהו בהודו בתאריך מסוים יכולים להקליד את התאריך ולהתאחד במפגש מלא דמעות של התרגשות?
האם החיים של כולם לא עברו כבר מזמן לפייסבוק?
האם לא הפכנו להיות אנשים שממעטים להתעניין בחיים של הקרובים להם אלא אם האירועים החשובים ביותר מתומצתים לכדי משפט שמלווה תמונות עמוסות תגובות "הורסת אחת! יפיופה! וואו.. איזה מדהים!" והגרוע מכל - כפתור הלייק.
קראו לי בורה, מיושנת, מתקטננת או מה, אבל אני לא חושבת שמכלול התגובות שלנו, המין האנושי שפיתח שפה משותפת שבאמצעותה הוא התקדם שנות אור ממה שהיה פה לפניה (הגענו לירח, חברים!) יכול או צריך או אמור להסתכם במילה הסתומה like בתוספת אגודל מורם אל על.
וגם החלופה העלובה OK, לא בדיוק מעמידה את צוקרברג (לא יכל להיות שם מתאים יותר) וחבריו בעמדה טובה יותר בעיני.
החיים הפכו להיות מרדף אחרי לייקים - "בביקיני מול הים" -לייק! "עם הילדים בחופשה" לייק! "שנה למותו, יהי זכרו ברוך".. לייק!
וזה עצוב.
כ"כ עצוב.
כי בואו נודה באמת, הדור הזה, שמתאגד לו ממש עכשיו, חלקו קורם עור וגידים וחלקו האחר תוכניות על מחשבים בעלי בינה אנושית - לא בדיוק מסתמן כהצלחה גדולה למין האנושי.
אני מצטערת, אבל זה ככה.
מנעד הרגשות של מי שחונך ע"י ערוץ הילדים הוא מלכתחילה לא הרחב ביותר וכל שפת הסימנים הוירטואלית לא מוסיפה לו.
ועוד דבר - יש לכולנו הקצבה מסוימת של זיכרון, לא חבל על המקום שאנחנו מבזבזים בניסיון לזכור מאיפה אנחנו מכירים את כל ה"חברים" בפייסבוק? או מתי מאיה מהמרפאה של דודה שולה התחתנה? וכמה יפה היא הייתה? ואיך היה החתן?
שלא יהיה ספק - אני מודעת לתרומה התקשורתית המטורפת של הפייסבוק, לפיתוח עולם סוציאלי שונה, שבו גם המתקשים ביותר בתקשורת עם בני אנוש אחרים מסוגלים ליצור חברויות וזה רק במיקרו!
אבל אני תוהה אם זה שווה את המחיר?
החדירה הזו לפרטיות, העמסת האינפורמציה והניסיון לדחוס את כל מה שאנחנו מרגישים / עושים / חווים עכשיו לכמה מילים או כמה תמונות - בלתי נתפסת, בעיני.
אז לא, לא מעניין אותי איך החבר שלך הציע לך נישואים.
ולא מעניין אותי מתי נפרדתם.
לא אכפת לי איזה שיר אתה שומע.
וארוחת הערב "הכי פשוט, הכי ביתי, הכי טעים!" שהכנתם לא ממש משנה לי את החיים.
(הנה, דוגמה חיה - לפני קצת יותר משבוע התארחה אצלי חברה שלא ראיתי אותה פנים אל פנים יותר משנה, היא מצאה לנכון לעדכן אותי בחיים של כל המכרים המשותפים - וגם כמה שלא - שלנו באמצעות הפייסבוק. אחת מהן פרסמה תמונה של כמה חביתות, ירקות, לחם והמשפט המאוס מלמעלה. את החומר למבחן ביום חמישי אני לא זוכרת - אבל את הפרט המשמעותי הזה בחיים של בחורה שאני לא לגמרי זוכרת, אני לא מצליחה להוציא מהראש)
אם אני מתעניינת בכם - אני אתקשר, אני אבקר, אני אבקש לראות תמונות.
אם שכחתם איך אני נראית, בואו לכאן, או תפתחו סקייפ, אם אני מעוניינת שתזכרו - אני אשתף פעולה בשמחה. בחיי.
אם אף אחד מהנ"ל לא נשמע לכם הגיוני, אין שום סיבה בעולם שתרצו לשתף אותי בחיים שלכם או שאני ארצה להשתתף בשלכם.
*ובמה זה כ"כ שונה מבלוג?
האמת שזה לא, במידה מסויימת - בלוגים אפילו חשופים יותר, אבל אין קוד חברתי נוקשה שאומר שאם אין לך פייסבוק משו לא תקין איתך.
**עד לפני מספר חודשים מועט דעתי הייתה זהה בנוגע לwats up, לא מעט כי בדומה לשאר ההתקדמויות הטכנולוגיות גם לזה נחשפתי מאוחר, הפעם בקנה מידה של סבתות (אמא שלי הריצה בדיחות עם אמא שלה על הדרך בה אני מתפעלת מסך מגע) ואת הסמארט פון הראשון שלי קבלתי רק לא מזמן וגם זה למורת רוחי - אם כי אני מוכרחה להודות שלמרות שהוא לא הפלאפון הכי מחודד של סמסונג, אני מתקשה להזכר איך החיים נראו נוחים בלעדיו - אבל גיליתי שאכן נוח יותר לנטר באובססיביות את מצב המענה של הצד השני להודעה ששלחתי ואיכשו, זה באמת נוח יותר, אם אין הרבה משתתפים.
אז אולי אני שונאת את פייסבוק, או כלשונה של אם הבחור "ספייסבוק" כי אני שונאת קדמה.
או אולי כי אני מתקשה לחבב הרבה אנשים.
אולי זה כי לא רציתי לפנות עוד חלקת אדמה מתאימה לבנייה לאימי היקרה, במרכז הנשמה שלי.
אולי זה כי אני אדם פרטי למדי, עד כמה שאדם שפורט את עיסת הרגשות שלו במקום ציבורי שכזה יכול לקרוא לעצמו פרטי.
אולי אני לא מעוניינת להיות חלק מהעדר.
ואולי יש עוד מיני משפטים שאני מסרבת לכתוב כי הם נשמעים עצובים עוד יותר מהשאר - אז אני אשאר עם מה שנותר.
אני שונאת את פייסבוק כי הוא שורש כל רע, ילדים שלי.
גילוי נאות - במסגרת העבודה הנוכחית שלי אני עוסקת לא מעט בפייסבוק, כחלק מקידום מכירות של האתר.
אני עדיין שונאת אותו.
ואחד נוסף - בעודי כותבת את השורות הנ"ל בלילה קיבלתי הודעה משעשע מהבחור, חשבתי לעצמי שלו היה למי מאיתנו פייסבוק, זה היה חייב להיות הסטטוס החדש שלו - "מותק, היישוב הזה הפך להיות ממש תיקנים באפילה". כן, כמעט שנון.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
