 כינוי:
Beneath the sheets מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2010
"אל תבכי אחות קטנה זה לא פשוט את מבינה"
אחותי הקטנה, הילדה שהייתה הדבר הכי תמים ומתוק שהכרתי, הפכה לאישיות מחוספסת וקשה. אין סגורה ממנה, היא כמו קיר מלא בשפכטל, מכסה כל פגם וסימנים מהעבר. היא לא בוכה מול אנשים, אף פעם לא מראה טיפת פגיעות. כשהיא קולטת תקיפות מצד אנשים אחרים, מה שלפעמים קיים אך ורק בראש שלה, היא תוקפת בחזרה. כמו לביאה היוצאת להגן על היקר לה. לאורך כל השנים נגעלתי ממנה, קראתי לה ערסית וילדת רחוב, ביקשתי ממנה שתנסה להפגין מעט יותר רכות ועדינות. היא תמיד ביטלה את ההערות שלי בעזרת מספר קללות עסיסיות שהיא לא היססה לשחרר לאוויר, ואני פשוט הלכתי מהמקום. היום אני מבינה שנהגתי כמו מטומטמת כל השנים האלה, הייתי עיוורת לצרכים ולכאבים שלה, הייתי בטוחה שאין מסכנה ממני. כל מה שעניין זה אותי זה מה שחוויתי, הייתי בטוחה שהחיים שלה מתוקים ושלי פשוט מצחינים וקשים. רציתי שיתמקדו בי ובכאב שלי, שההורים ירחמו עלי, יתייחסו אלי לראשונה כאל הבת הקטנה שלהם ולא כאל מבוגרת שיכולה להתמודד עם כל קשיי החיים ללא כל עזרה והכוונה. אני לא אשכח בחיים את הלילה בו הגענו לבית-החולים לאחר נסיון ההתאבדות שלי, אחותי שכבה לצידי על המיטה. היא לא בכתה, היא הייתה לגמרי בהלם. ביקשתי ממנה שתשיר לי את השיר "אבות ובנים" של אביתר בנאי, ובכל פעם שהיא שרה אותו פרצתי בבכי. ההורים צעקו עליה שתפסיק לשיר לי את זה, והיא לא ידעה מה לעשות. בתקופה ההיא לא התייחסו אליה, שכחו שהיא קיימת בכלל. היא עברה להתגורר בבית של חברה של אמא שלי, וההורים היו איתי 24/7 בבית-החולים כי הייתי חייבת השגחה צמודה, עד שמצאו לי מקום במחלקה סגורה. בכל השבוע ההוא בבית-החולים חשבתי אך ורק על עצמי. נהנתי מתשומת הלב שקיבלתי, לראשונה התמקדו בי וניסו לרצות אותי. לא חשבתי יותר מדי על הצער שהסבתי למשפחה, על כמה שפגעתי בהם. חשבתי שהם פשוט לא מבינים את הצער שלי, שהם סתם רואים בזה דבר שעשיתי להם ולא מנסים לראות מה קורה בחיים שלי. מאז אחותי התרחקה ממני באופן רציני. אנחנו כבר בקושי מדברות, כל שיחה שלנו מסתיימת בריב רווי עלבונות. היא לא מפסיקה להגיד לי "חבל שלא הצלחת להתאבד", ולפעמים זה מרגיש כאילו זו בקשה אמיתית שלה, כי בערב ההוא הפכתי את החיים של כולם לחלוטין. הייתי רוצה לשנות את המצב לחלוטין, להפוך לאחות גדולה ותומכת, כזאת שהיא תוכל להשען עליה ברגעי משבר, אבל אני לא מצליחה לגשת אליה. זה נראה כאילו היא סגרה את עצמה הרמטית, בעיקר בפניי. ועדיין, לפעמים צצות לי בראש מחשבות על התאבדות ולעתים אני מרגישה שאני נשארת בחיים בשביל אחותי. מדי פעם אני רוצה לגשת אליה ולבקש ממנה שתסלח לי, להסביר לה את מה שאני חווה... להגיד לה שאני לא בן-אדם כל-כך מגעיל, להסביר לה מה חוויתי בחיי ולמה זה מקשה עלי, לתאר לה את הקושי שבקימה בבוקר, הקושי שביציאה מהבית, הקושי שבאכילה, הקושי שבחיים... אני רוצה שנגיע לרמת פתיחות כזו שתאפשר לי לספר לה למה צעקתי על חברה שלה לפני מספר ימים, כשהיא אמרה שא' מטומטמת ובטוח שקרנית כי היא חיכתה מספר שנים עד שהיא הגישה תלונה כנגד בר-לב, ושזה לא סתם כי קראתי כמה מאמרים על נפגעות תקיפה מינית והנושא נוגע לליבי. אני רוצה שהיא תספר לי מה היא מרגישה, מה היא מחזיקה בתוך הלב הקטן שלה כל השנים האלה. שתפרוק קצת, כדי שיהיה לה יותר קל לחיות. אבל זה מרגיש מאוחר מדי ושאין סיכוי שדבר כזה יקרה בקרוב. אולי בעוד 10 שנים, כשנהיה במקומות שונים לחלוטין בחיינו... הלוואי שזה יקרה.
כואב לי הלב וזה נראה לי מיותר לנסות לתאר את הסיבות במילים, כשיש שירים שמספרים הכל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
