לפני שלושה חודשים בערך התגייסתי לצבא.

הטירונות הייתה אחת הקשות, כי סגרתי שבת ראשונה, קיבלתי נשק ביום השלישי לטירונות שלי, ועשיתי מטווחים כבר בשבוע הראשון. שמרתי בסוף השבוע במקום לבלות עם החברות שלי, עשיתי טורנות מטבח. דחסו לנו את כל הטירונות בשבועיים הראשונים, ככה שיצא שבשבועיים השניים לא ממש היה לנו מה לעשות. זה היה קשה, מעייף אבל עברתי את זה. היום במבט לאחור אני ממש מתגעגעת לזה.

לפני הצבא ידעתי שאני הולכת להיות בבסיס פתוח בגלל המקום שאני מיועדת אליו. התבאסתי על זה, ולמרות שרציתי להגיע לאן שהגעתי, לא רציתי רק בגלל שזה בסיס פתוח. אמרתי לעצמי שאני אתן צ'אנס, שאני לא אשלול. גם בטירונות שללתי המון בנות שבסוף הכי התחברתי אלייהן, כמו כמה שאני בקשר איתן עד היום. אז הגעתי למקום והתחלתי את התפקיד, פקידה, אבל זה הרגיש לי מעניין כי זה לא לענות לטלפון כל היום או להתקשר כל היום, למרות שיש לי 2 תפקידים ואחד התפקידים זה באמת להתקשר הרבה, אבל בתפקיד הזה אני רק בתור מחליפה.

אז עכשיו אני שם כמעט חודשיים, וכבר יש לי חברות ואני מבוססת. אבל מרגיש לי שזה לא המקום שלי.. 

אני מרגישה שאני לא בצבא. אני לא עושה שמירות, לא טורנות מטבח, אני תחת קופת חולים אזרחית ועוד הרבה דברים שמוכיחים לי שאני לא חלק מהצבא. אפילו ליחידה שלי קוראים ימ"ל, יחידה מחוץ לצה"ל.

אני לא צהובה, אבל אני כן רוצה לחוות את הצבא, לחוות את החוויה הזו.

מרגיש לי שבסיס סגור זה הרבה יותר כיף והרבה יותר צבא, הרבה יותר חוויתי. הגעגועים לבית מקשים, התנאים והאוכל מקשים, אבל זו רק חוויה.

אני והבנות שם מחוברות אבל עדיין לא ברמה של לצאת ביחד, ואני גם לא חושבת שזה יקרה.

אז אחרי הרבה התלבטויות החלטתי לחתום טופס 55 ולבקש לצאת מהיחידה, שזה דבר נורא קשה אבל שווה לי לנסות.

המקום שאני נמצאת בו יכול לעזור לי מאוד בעתיד, אבל אני בן אדם שחושב יותר על ההווה מאשר על העתיד, וכרגע אני חושבת שבהווה יהיה לי טוב יותר במקום שמתאים לי יותר, ולא בתור ג'ובניקית שאפילו לא יודעת מה זה לשמור (חוץ מבטירונות).