אבא שלי.. אני מרגישה חוסר רציני של רוחניות.. אני צמאה לכך..
מפאת חוסר הזמן שלי אני מאבדת אותך,
השיעורי תורה שכל כך אהבתי ללכת,
התפילות של קבלת שבת ומנחה..
העונג שבת שכל כך אהבתי לבלות איתך ועם חברותי.
העייפות שלי מכל הלימודים האלה מונעת ממני להתקרב יותר אליך.
אני פה ושם מאזינה לשיעורים אבל אתה יודע כמה שאני כמהה ליותר מזה.
המשפחה לא הכי מבינה אותי..
עכשיו ראש השנה מגיע, ואני לא יודעת איך אתמודד עם כך.
שלושה ימים של מנוחה, כמו שאני אוהבת, ואמא תחשוב שדעתי נטרפה.
שאני הופכת להיות חרדית.
אתה יודע כמה אני רוצה לעשות את רצונך, אבל התעתוע במוחי ובסביבה שלי ניכר עלי.
ועכשיו כל הלחץ הזה עם הנסיעה לדוד שלי.
דוד שלי שכל כך רחוק ממך,
הוא לא מכיר בך אתה יודע?
ריבונו של עולם..
איך אעשה אצלו סוכות בלי שהוא ישגע אותי?
אני לא יודעת כבר מה ישרת אותם יותר טוב.
אני לא כופה עליהם דבר, תמיד מתחשבת רק בהם.
הרבה פעמים אתה יודע, אני עושה קידוש לבד.
והם מרחמים עלי..לא כי אני לבד, אלא כי אני עושה מנהגים מטופשים סתם.
הם לא מבינים אבא שלי, הם גם לא רוצים להבין.
לא משנה כמה אמא שלי תאמין בך, ותקבל ממך אותות,
היא תמשיך בשלה..
הם אנשים טובים, אתה יודע..
אבל..
הם לא יודעים שמקור הברכה זה רק ממך,
ולהיות בן אדם טוב זה טוב, אבל זה לא הכל בחיים,
זו לא המטרה שלנו..
רואים דברים ומתעלמים מהם,
כי ככה נוח, נוח להיות חומרי ולא רוחני.
נוח לדעת שלא שופטים אותך "משוחרר"
נוח לעשות כל העולה על רוחך כן להתחתן או לא,
נוח לרצוח (חוץ מזה שתופסים אותך ומענישים אותך גג 6 שנים בכלא בישראל עם תנאים של אוניברסיטה)
נוח לבגוד באישה שלך או לחלופין בגבר (היי לא נענשים על זה מה אכפת לי)
נוח גם לפעמים להאמין במשהו כשמישהו נפטר או משהו קרה במשפחה, ואז למחוק את הכל כאילו לא קרה דבר.
אבל..
נוחות זה דבר אחד, מציאות זה משהו אחר.
התוצאות מדברות בעד עצמן.
1 מכל 3 אנשים גרוש.
אחוזי ההתאבדויות והרגשת אי סיפוק בחיים עולה עם הזמן.
היום גיל הממוצע שאנשים מתחתנים -אישה גיל 24 וגבר בגיל 28.
(לעומת כמה שנים בודדות שזה היה גיל שאישה נחשבת ממש זקנה)
והרי החדשות:
"בנות 15 תקפו נערה ואיימו עליה ברצח"
"בת 15 אומרת לשוטרים : אבא שלי אונס אותי"
"בני טובים הפכו נערה בת 15 לשפחת מין"
"בית המשפט הרשיע היום את סבה של רוז הקטנה, רוני רון, ברצח, כשהייתה בת 4."
"רצח מקנאה, השאיר פרחים ליד הגופה 5 ימים"
וזה..בסדר?
אבל, זה כבר ניהיה הרגל.
כל יום יש רצח, כל יום יש עוד בחורה שעברה אונס.
כל זה לא היה קורה,
אילולא היינו מבינים את הגבולות שלנו,
את הגבולות שאבינו שבשמיים הביא לנו כדי להגן עלינו!!
ממי?
מעצמנו.
מזה שאנחנו חושבים שאנחנו חכמים יותר מכולם.
יודעים טוב מאוד מה טוב בשבילנו, ובסוף בוכים על מר גורלינו.
כי ככה זה,
יצר האדם רע מנעוריו.
רק תורה ורק היא באמת יכולה לשנות בן אדם.
אני לא מאמינה שבן אדם יכולה להתשנות ככה סתם, הם חוזרים לאותם הרגלים.
רק מאור עיניים אחר, צורת חשיבה אמיתית וטהורה עושה את שלה.
עוד מעט יום כיפור, ראש השנה, התחלה של שנה טובה יותר.
הלוואי והיה לי הזכות לבקש יום אחד בלי רצח,
יום אחד בלי אונס.
יום אחד, שבו כולם מתאפקים.
הלוואי..
לאן הגענו?
הלוואי, ונזכה לגאולה, גאולה שלמה, שתוכיח לכולם,
מי הוא
השם יתברך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
