אני כל כךךךךךךך מצטערת על העיקוב הענקי עם הפרק הזה. אבל תבינו שזה לא פשוט, ואני תמיד מנסה שהוא יהיה מושלם, אבל אין לי את הזמן עם כל הבצפר והלימודים. זה קשה מאוד, אבל אני לאא מוותרת על הסיפור הזה, על גופתי המתה . XD
בכל מקרה, שוב, אני מצטערת, אבל אני באמת מאודד מקווה שמהפרק הזה תהנוו ! וגם, אני מקווה שאת הפרק הבא אני ארשום יותר בקרוב, בכל זאת - מבחן במתמטיקה חחחח.
אז הנה, אחרי כחודש, הפרק השביעי. תגיבו תגיבו תגיבו.
פרק 7 - רק בשבילה.
מאוד ממליצה לשמוע ביחד עם הפרק :)
ראיתי את הכל במעורפל, ואז, הכל הפך להיות ברור. ראיתי את אנדרו, וכאב לי, התגעגעתי אליו, רציתי לדבר איתו, לחבק אותו, לצחוק איתו, פשוט להיות איתו, לצידו, כמו רוב הזמן. הוא היה חברי הטוב ביותר, לא היו שום אינטרסים מעבר לכך ושנינו ידענו את זה טוב מאוד. התמונה החלה להתברר יותר ויותר, הוא שכב על החול עם שני ידיו מאחורי עורפו. הוא היה קרוב לקו המים בחוף שבו הוא נמצא. הוא הסתכל למעלה, עיניו הכחלכלות שתמיד אהבתי בוחנות את השמיים, את הכוכבים ואת הירח וכל מה שמסביב. הוא תמיד היה בנאדם פתוח וציניקן באופיו, את רוב הציניות שלי קיבלתי מלצפות בו - המסטר בפעולה. אבל משהו בעיניים שלו כרגע היה רציני וסגור, כאילו לא אל עינייו הסתכלתי. עברו כמה דקות, צפיתי בו, שמחה שיש לי את האפשרות בכלל לראות אותו, גם אם זה לא מקרוב. הוא התחיל לצחקק קצת, מסיבה שעכשיו כבר הבנתי.
בכיתה ח', אחרי שכבר היינו חברים דיי קרובים, אני ואנדרו אהבנו ללכת למקום שאין בו הרבה אור, בשביל שנוכל לראות את הכוכבים בבירור. היינו בדרך כלל הולכים לחוף כי זה היה קרוב לשכונה שלי, הוא תמיד התעצל אבל הצלחתי להכריח אותו. היינו מסתכלים למעלה ומנסים ליצור מילות גסות מהכוכבים. נזכרתי בפעם שהצלחנו לאיית את המילה "פות" ולא הפסקנו לצחוק. זה נשמע כל כך מטופש וילדותי עכשיו, אבל הייתי עושה כל דבר בשביל לחזור לרגע הזה ולצחוק עוד פעם אחת עם אנדרו.
הוא הפסיק לצחוק, הפנים שלו חזרו לאותה הבעה רצינית. ואז ראיתי משהו שלא חשבתי שאני אראה בחיי - דמעה בעיניי הים של אנדרו. יכלתי להבין למה הוא בוכה, אני לא יכולה לדמיין את חיי בלי אנדרו, היינו בלתי נפרדים, ואז פתאום - נפרדנו, פשוט ככה, בלי התראה. הוא עצם את עינייו, נותן לדמעות להמשיך לנזול ובסופו של דבר להעלם ולהשכח.
חזרתי לחדר שבו הייתי לפני כן, ידיי כמה סנטימטרים מהרצפה. והמים על הרצפה באו ממקום לא מוכר, זה כאילו לא הרגשתי את הדמעות שהמשיכו לזול בעיניי. זה היה פשוט עודף של רגשות שלא יכלתי לבטא מבפנים, לא הרגשתי את הכאב או את הגעגוע, או את כל סערת הרגשות שהרגשתי כשראיתי את מה שראיתי. אבל הדמעות המשיכו לנזול, אז עצמתי את עיניי, נותנת להן להמשיך בשלהן, ומנסה למצוא רגש בתוכי.
"זה לא קל. זה לא קל בכלל." שמעתי את קולה של מרי כעבור זמן רב, הדמעות כבר כמעט ונעלמו. פתחתי את עיניי וראיתי אותה בוכה, כמוני, בלי שום רגש בפנייה, אבל דמעות מלאות בעצב. היא ניגבה אותן בצורה מאולצת, מתאיישת לאחר כמה דקות.
"מה ראית?" שאלתי אותה, מעוניינת לסיבה שהדמעות שלה לא הפסיקו לרדת.
"זה נורא להגיד את זה ככה, בלי שום רגש בקול או בפנים. אבל ראיתי את-" אמרה, עצרה ונגבה את דמעותייה. "אבא שלי. הוא... התאבד. הוא לא יכל להמשיך בחייו, כי הוא ידע שהוא יכל למנוע את מותי." היא המשיכה לנגב את דמעותייה, שלא יפסיקו בזמן הקרוב. "זה כל כך מטופש. בכל מקרה הייתי מתה. זה כל כך קשה לראות את ההלוויה שלו, ולא להיות שם - לראות אותו ברגעיו האחרונים, ללא יכולת לעצור אותו." יכלתי לשמוע במילותייה רגש, חבוי בקולה הקשיח.
"ו... וגם הוא פה?" שאלתי, בניסיון לעודד אותה בצורה כלשהיא.
"לא," היא אמרה בצורה קרה, הצורה שבה כל הפארונים דיברו. "הייתי מרגישה את זה. ואם הוא היה פה, הוא בטח היה נאולי ולא פאורני. שזה לא היה עוזר לי בכלל."
"למה לא?" שאלתי בסקרנות. למה שזה לא יעזור לה אם אבייה פה?
"כי פאורנים ונאולים לא יכולים לגעת אחד בשני. את יכולה לנסות, אבל זה כואב, זה נורא. נגעתי בנאולי פעם אחת בטעות וזה הכאב הכי זוועתי שהרגשתי מאז שהייתי פה." היא אמרה באדישות.
למרות שחשבתי שכשאני מדברת אני מצליחה להעביר רגש כמו סקרנות וצער כנראה נראתי בדיוק כמוהה כשדיברתי - אדישה, קרירה, ללא רגש חוץ מדמעות שלא הפסיקו.
"למה?" שאלתי, לא מבינה.
"כי נאולים הם 'טהורים' אפשר להגיד. פאורנים פשוט לא מסוגלים לגעת בנאולים בלי לסבול בצורה נוראית, כי המחשבה כל כך שונה שזה יוצר ניגוד נורא. ניגוד שלא יכול לגרום למגע, או לקרבה מעבר לדיבורים."
לאחר כמה דקות ששהינו בחדר החלטנו לחזור לעולם שהיה מעבר לערפל האפור. הדמעות של מרי הפסיקו בסופו של דבר והערפל חזר להיות מראת מים, אבל התמונה של אנדרו בוכה לא תצא לי מהראש. והכי כואב זה לדעת שזה לא יפריע לי, שזה לא ייצור בי שום רגש.
אני ומרי המשכנו ללכת - עוברות בין הרבה אנשים עם חליפות שחורות, אפורות, לבנות.
ראיתי נער, בערך בן 16, הוא היה נאולי, הוא היה טהור לחלוטין. ראיתי את זה והתחלתי לתהות לגבי המשפט שקרסון אמר לי כשרק הגעתי לפה, "מעטים הם אנשים חדשים שהם נאולים."
"כן, אכן מעטים, אבל יש כאלה." שמעתי קול מוכר, הסתכלתי מסביבי וראיתי את מרי הולכת לדבר עם נאולי לגבי משהו שהיה קשור לאביה, ידעתי את זה כי שמעתי את מחשבותייה. הסתכלתי לצד השמאלי שלי וראיתי שהגעתי לאותה הנקודה שבה עזבתי את קרסון ו-
"קפרי." השיער האדום שלה הזכיר לי את שמה, אבל לא הייתה לי את ההזדמנות להזכר בה. עינייה התכולות העידו על הייותה נאולית.
"כן, קפרי. שלום." אמרתי בחיוך אדיש על פניי. זה כי לא יכלתי ליצור חיוך יותר אמין.
נאולים בניגוד לפאורנים הראו הרבה רגש, אפילו יותר מידי רגש.
"אני מצטערת שאני קוטעת אותך כל הזמן. אבל, את פשוט מעניינת אותי." היא אמרה עם חיוך גדול. "זאת אומרת, אף פעם לא שמעתי בנאדם פקפקן כמוך."
לא ידעתי מה להגיב. והמבט האדיש שלי לא עזר לסיטואציה.
"לגבי מה שתהית, אני חייתי. וכשממתי, הגעתי לפה, מן הסתם," היא אמרה עם הבעות שונות על פנייה בכל משפט, בין אם צער ובין אם גיחוך קל. "הגעתי לפה נאולית, כמו שאני עכשיו."
"אז, אם כבר היית טהורה, למה הגעת לפה?"
"כל נאולי שמגיע לפה מראש, או כל פאורן שהופך לנאולי - מגיע לפה כי יש לו מטרה. ו... טוב, קרסון אמר לי שאת המטרה שלי. ואני צריכה להשגיח עלייך. ו... לעזור לך." אמרה קפרי עם החיוך הכי נעים ונדיב שראיתי.
"אני שמחה שזאת את ולא קרסון." אמרתי בגיחוך.
היא צחקה צחוק רם שאם הייתי פוגשת אותה בחיי, לא הייתי מעריכה. אבל פה, זה הרגיש כמו משב רוח מרענן.
'מה הייתי עושה בשביל לראות אותה. לחבק אותה, לנשק אותה. קפרי, היא חסרה לי כל כך. אני לא מסוגל לראות אותה כנראה, והיא לא אותי. לעזאזל, אני אעשה הכל בשביל להפוך לנאולי. כך אוכל לראות אותה והיא אותי, אני יודע. הרגשתי אותה. הרגשתי את זה בתוכי. אני אעבור את כל התיקונים שלי אחד אחד - רק בשבילה.' שמעתי את זה במוחי, מחשבות של מישהו אחר.
שוב, מקווה שאהבתם, בבקשה תגיבו, דעתכם חשובה לי מאוד. ואם הסתבכם או משהו, בבקשה תודיעו לי, זה מאוד חשוב :)
נ.
ד"א - קיבלתי ביקורת מבלוג נהדר בשם "ספרינג ביקורות" אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכותבת של "לראות עם עיניים סגולות"