כמה קטעים שליקטתי מתוך הפורום שעסקו באיתיפאדה
נראה לי מתאים לימים אלה גם
תאריך: 03:47 28/03/00
מאת: יאיר
לא לפרסום
נושא: לי
לא היתה חברה אז לא היה אכפת לי...
שיא האינתיפאדה, שלהי 89, מחנה הפליטים
שאטי, עזה.
"כשאתם בעזה אנחנו דופקים בתחת את החברה שלכם בבית,
צנחנים מניאקים"
לי לא היה כל כך אכפת, כי לא היתה לי
חברה, מה שמאוד הכעיס אותי היו
אילה פצצות החרא שזרקו עלינו.
שקית מלאה בצרכים של פלשתינאי שאינו
אוכל קוויאר גם לא מחרבן
שושנים, שלא לדבר על הסכנה הבריאותית
מכך, ממש נשק ביולוגי.
הפלשתינאים היו מצטופפים בלהקה ענקית,
בידיהם מוטי ברזל, רוגטקות,
אבנים ובקבקוקים שאינם תבערה אז ההוראות
מאפשרות לירות בהם על מנת
להרוג.
מהלכים על חבל דק, מכירים את פקודות
צה"ל לשימוש באמצעי הלחימה
השונים.
כחייל מסלול מלא אמביציה וקראטיביות...
פיתחתי את התרגיל שהפך לתורת
לחימה משהו בהמון הפלשתינאי,
...היינו שמים עצמנו למפחדים, נסוגים... ההמון הפלשתינאי המשתלהב
רץ
אחוז אמוק מחורחר בשנאה לעברנו, אז אני
והמ"מ השמטנו עצמנו במהירות
מאחורי סימטא, כששאר הכח ממשיך לעשות
עצמו בורח...
כך ההמון צמצם אלינו טווח, עד לכדי
שלושים מטר, כשקנה הרובה שלנו
מציץ מעבר לסימטא, מחסניות כדורי פלסטיק...
שלא תטעה אתכם המילה פלסטיק... הכדור
קטלני בטירוף, פלסטיק משום
לסתום ל
UNRA את הפה...
אני הייתי מתביית על מסית אחד המ"מ
שלי על השני... ובום, שניים
נופלים על הקרקע מדממים.
אהבתי את המטווח, שנאתי את הקטע
שלאחריו... כשכל הכח שלנו הסתער אל
עבר הפצועים ושבר להם את העצמות.
...שבר להם את העצמות... לא זה לא סתם ביטוי להמחיש נצחון במערכה.
לעולם לא האמנתי שהאנשים שמסביבי כל כך
סאדיסטים.
ילדים מבית טוב יוצאים שבת ומזיינים את
החברה שלהם, בועטים מאגרפים,
קופצים, חובטים באלה, כשקול עצמות
מתנפצות מתנגן ברקע, עד למוות
בדרך כלל.
זעזע אותי במיוחד לראות עצמות מרוסקות
מבקעות את בשר הפלשתינאים
הירויים.
לעולם לא השתתפתי באקט של המכות שאחרי
הירי, אני והמ"מ אבטחנו את
הכח הטורף,
גועל נפש.
פעם באחד הסיורים בו הייתי מפקד הכח,
עצרתי שלושה פלשתינאים שזרקו
אבנים מגג בניין אל עבר כוחותינו
הרכובים, שניים בני כ 20 ואחד בן
50 . אזקנו אותם באזיקון הפלסטיק המפורסם.
בדרך אל המכלאות המאולתרות , פגש אותי
מג"ד הנח"ל רב סרן שהיינו תחת
פיקודו כפלוגת צנחנים.
"מה הם עשו" שאל הרס"ן,
"זריקות אבנים" עניתי בסתמיות...
"אתה בטוח"
"אה... כן", עניתי נבוך, כאילו מאשים אותי
בימניות יתר שמסיתה אותי
מן המשימה.
או קיי- תביא לי אותם...
קח... לא הפגנתי עניין רב, רק שמחתי על
שנחסך ממני לסור איתם כשני
קילומטר רגלית עד למעצר המאולתר. פניתי
דרומה בחזרה לשאטי, עוד שלוש
שעות לסוף המשמרת שלנו- ידעו כמותי גם
תושבי מחנות הפליטים, אז
מחליפה אותנו מח' 2 , גם את זה ידעו
תושבי המחנה.
"יאיררררררררררררררררררר" צרח בכה אלי אחד
העצורים, בקלות למד את
שמי מקריאות חברי.
הסתובבתי אחורה מופתע מהקול הערבי מאוד
והמבטא העילג שקורא בשמי
כאילו הייתי אביו הדואג...
שני הקשרים (נושאי מ.ק. 77) שלו מזוייני
האלות והאקדחים, מצוחצחי
נעליים חבושי כומתה ירוקה מאוד, אחזו
ביד הפלשתינאי כשהמרפק על
הכביש ושורש כף היד על המדרכה,(וו
החיבור אחרי פות הברבור) והוא
הוציא להורג את היד, תוך שבירת שיא בקור
רוח.
כיפתו הסרוגה על שיערו המתולתל בסיכה,
שפמו גם הוא עדיין במקומו
כאילו כלום לא קרה.
רצתי אל עבר המתרחש, תוך דריכת הגליל
שלי.
הכל בסדר אמר לי, לא הבין שפסק להיות
מכוחותי ...
צריך לשבור להם את הידיים, ככה לא יזרקו
יותר אבנים- חייך, ניסה
לסור בחזרה למלאכת הקודש .
הכל לא בסדר עניתי, כיוונתי אליו....
"עומד לך הזין עכשיו, נכון
"...
"תוריד ת'מכנסיים תוציא ת'זין שכולם כאן יראו מה אתה
מחפש בעזה, לא
ציונות, לא אידיאלים, לא עמידה במשימות-
סיפוקים מיניים - חתיכת
מנייאק"
כרעתי ברך, כיוונתי אל חלקו העליון של
סמל החי"ר בכומתתו ויריתי,
הסמל עף תוך שהוא מוביל את כומתתו
וריקושט ממנו חותך בקרקפתו.
תוריד ת'מיכנסיים.
עמד מולי ושפמו אמר לי -
"אני רוצה לחיות, אני לא יודע מה יש לי יותר, כבוד
או ילדים בבית
שזקוקים לי, אני לא יכול לעשות מה שאתה
מבקש"
אינני יודע מאיפה קפץ עלי האטרף, אולי
באותו רגע תיבת הפנדורה שלי
נפתחה, פרצו ממנה רגשות אשם על פיצוח
עצמות הפלשתינאים שלקחתי בהם
חלק סביל, אולי באופן לא רלוונטי כעסי
על הסמב"ס בבסיס הטירונים גם
הוא היה רב סר"ן, שכידר אותי אישית
(!)באכזריות...
בכל מקרה הוא הבין שנטרפה עלי דעתי,
הוריד את מכנסיו ותחתוניו,
כמובן חשף איבר רפוי לחלוטין מפאת הסטרס.
"זה נוזל סיכה טרום שפיכה, התרגשת מינית מריסוק
הידיים, בואו תראו"
קראתי לקשרים " הוא נוטף זרע..."
הפלשתינאי ההמום שבור היד שקרא לי
להצילנו ניסה להתחמק, רץ כבר
חמישים מטר קדימה," וואכאף וואלא
ביטחק, עצור או שאני יורה..."
ויריתי בו,
רצתי חסמתי את עורקו, גיליתי שחור
הכניסה של הכדור חדר את גיד
אכילס"
פרקתי את הנשק, העברתי להצלב.
הרס"ן אזק אותי ביידיים וברגליים
והזמין אמבולנס.
באותו יום ראה אותי קב"ן בחטיבה
המרחבית קבע שאני כשיר למשפט.
לא יודע למה אבל נשפטתי ע"י אלוף
פיקוד צפון דווקא (למרות דרומיותה
של עזה) דאז מיצנע.
נכנסתי לחדר, הצדעתי, ובניגוד לכל נוהל
משפט תקין, ביקש אותי מצנע
לשבת...
"תשתה משהו" שאל...
"כן, קפוצ'ינו עם קצפת וקינמון" עניתי...
מצנע נקרע מצחוק,
אתה צלף הא
?
חבל"ז עניתי.
יאללה סע, סע הביתה.
נשארתי לישון עוד יומים בחטמ"ר כדי
לעבור ממצב צבירה של עציר לפני
משפט, למשהו כמו זכאי.
בניגוד להוראות הבטיחות, הסיעו אותי נהג
וחייל מפקדה למאחז, חושך
אחת עשרה בלילה, מארב צמיגים ובלוקים,
ירי בנהג והמלווה שמאחורה,
אני נשבה ונלקח לבית שהיה מתפרה לדגלי
אש"ף גם אמל"חיה...
כולם רעולי פנים לבושי שחור- הצגה
אמיתית.
הביאו בול עץ רקוב, שמו על הרצפה, הכינו
את הגרדום להוציא ידי
להורג.
מישהו מדבר כאן עברית שאלתי, כן ענה לי
אחד הרעולים בעברית רהוטה.
אני מבקש שתירו בי- בראש, כדור למקום
הנכון, אני רוצה להמיר את
העונש, מריסוק יד - למוות.
אם להודות, פעם כמו תמיד,כמעט כמו היום
לא היתה לי עצמי משמעות
לחיי, חוץ מזה פחדתי מכאב השבר הפתוח,
ממראה העצם שפורצת עור בשר
וגידים, פחדתי מהנכות, הזדמנות פז לעבור
לנוח...
אתה מסתלבט עלי, ענה לי כמו ערס ירושלמי
מצוי, לא לא צוחק עליך,
רציני- אני רוצה למות, אני מבקש בכל
לשון של בקשה- תירה בי,
האדא מג'נון צעק שם מישהו,
אז הגיח מחדר אחר לא רעול פנים לשינוי
ואמר, לא האדא מוש מג'נון,
האדא אחלא גבר, כף רגלו הימנית כרותה,
היה זה הפלשתינאי שיריתי
ברגלו עת ניסה להימלט.
תשחררו אותו פקד עליהם, התחולל שם
ויכוח, לבסוף אפשרו לי ללכת.
אני צריך את הנשק אמרתי,
לא בלי הנשק אמר לי כרות הרגל-
אבל יענישו אותי, אני חייב את הנשק,
הוא נתן לי את הנשק עאם המחסנית הטעונה
ושיחרר אותי.
רצתי לבסיסי כשהנשק בהצלב מקופל כת
ופרוק.
הגעתי לש.ג. הקאתי את נשמתי.
רציתי לשרוף את הבסיס המצונחן באדום
לבן, את עצמי ושאטי על יושביה.
תאריך: 10:30 28/03/00
מאת: דינורה
נושא: דווקא
בד"כ אני לא אוהבת סיפורי צבא ואינתיפאדה
אבל מזה נהניתי. זה היה כתוב טוב, מותח ומעניין.
הסגנון של לקחת על המספר את תפקיד הגיבור עז הרוח והצודק- פחות אהוב
עלי אבל בכל-זאת, סיפור טוב.
תאריך: 04:34 30/05/00
מאת: aviram*
נושא: ובכן, יאירוש...
הלכתי בעקבות הטאג-ליין שלך,
ומצאתי את עצמי באינתיפאדה...
מסתבר ששנינו שרתנו באותה תקופה.
שלושים ומשהו, מה?!...
גם אני ממש לא גאה במה שעשיתי שם...
אבירם
תאריך:
13:11 20/06/01
מאת: ניאו
נושא:
פליקס
פליקס הזגג אומר שאסור בשום פנים ואופן
לחתום על הסכם שלום עם
הערבים. תמיד במפגשים שלנו ביום שבת
בכדורגל הוא אומר שאסור להגיע
איתם להסדר, שצריך להעמיד לדין את פושעי
אוסלו ושצריך לתת לערבים
באבי אביהם, עד שיחזרו בחזרה למקום
שממנו באו.
אני אוהב את פליקס כי הוא תמיד אומר את
מה שהוא חושב, ומה שהוא חושב
זה בדרך כלל מה שהעם חושב. מה שכן, היום
אנחנו מדברים יותר בטלפון
על מה שקורה כי פליקס מאוד מאוד עסוק.
הוא זכה במכרז של העיריה
לשיפוץ הזכוכיות של החנויות המנופצות של
הערבים, וגם של היהודים,
ככה שמאז תחילת האינתיפדה כמעט ולא
ראיתי אותו.
ביום שישי האחרון ראיתי אותו, וואלה
השתנה הבן אדם. זה לא הקול שלו,
כי את הקול שלו אני זוכר מהטלפון, אבל
ראבאק, זה הכל. למשחקי כדורגל
הוא כבר לא מגיע, כשאני מתקשר אליו, אני
קודם עובר דרך מזכירה אישית
צמודה, שנשמעת לי פצצה שחבל על הזמן.
וואלה הוא שיחק אותה ככה טוב
טוב. בהתחלה הוא לא זיהה אותי עם
המשקפיים היוקרתיות שכיסו לו את
העינים, ואולי זה המשקל של השעון רולקס
על היד שגרם לו לא להרים את
היד כשנפנפתי לו לשלום.
האמת היא שאני לא נפגע בקלות, אבל פליקס
פגע בי ככה טוב טוב. לא יפה
להתנהג ככה לחבר. אז ניגשתי אליו ושאלתי
אותו 'מה קורה', אדיש כזה.
הוא חייך אלי חיוך של מליון דולר ואז
אמר: "ראית, עוד פיגוע. הזונות
האלה, אסור לעשות איתם שלום בשום מחיר.
בשום מחיר. אין מחיר לכבוד
שלנו".
בדרך כלל הייתי מסכים איתו כמו כלום, כי
מה שפליקס אמר תמיד התאים
למה שהעם חשב. אבל הפעם אמרתי לו:
"מה קרה לך, עד מתי נדרוך במקום,
עד מתי נקבור את מתנו והם יקברו את
מיתם. חייבים להגיע להסדר, פשוט
חייבים". התחלנו לריב בצעקות, אבל
בלב חייכתי, כי אם אני צודק
והשלום בסוף יגיע, וואלה יהיה פה טוב
להרבה אנשים.
עזבתי אותו באמצע הצעקות והלכתי להסיר
את קורי העכביש ממכונת יצור
הדגלים שלי. אותי לא יתפסו לא מוכן
כשהשלום יגיע. ואז אני ינפנף
לפליקס לשלום...
תאריך:
15:07 24/06/00
מאת:
אלי בן חמו
נושא:
פינקל
שום דבר לא יכפר על העובדה שאף אחד לא
מחה על הקריאה לרצוח מרוקאים
או אנשים שמתנהגים כמו מרוקאים.
עכשיו תנסי לחשוב מה יהיה אם אני אוציא
את הדברים האלה למערכות
העיתונים(אני מכיר עיתונאי או שניים) אז
נכון שיאיר ועיגול הם לא
אורי אור, אבל קריאה לרצח מרוקאים
והפצצת ש"ס הייתה יכולה לעורר
תבערה גדולה, אני עדיין שוקל לעשות זה
ואז תקבלו אינתיפאדה של
מרוקאים, בסכינים אנחנו מבינים.
ולמה השינוי באופי הדברים שלך?
קראת את המאמר על האיבר המרוקאי?
תאריך:
17:03 24/06/00
מאת:
אלי בן חמו
נושא:
לא נכניס אותו בחזרה חתיכת חרא
בשלב הראשון המקומונים בירושלים יחשפו
לשינאה האשכנזית שלך. אלפי
מרוקאים(אתה יודע שאנחנו הרוב בירושלים)
עם תגבורת כורדית וחיזוק
מהדוסים של ש"ס יצאו לרחובות עם
לפידים ויחפשו אותך וכל מה שמריח
כמו תחת לבן.
בשלב השני נחשוף את עיירות הפיתוח לזה
ונעבור לאינתיפאדה כלל ארצית
תאריך: 03:24 05/11/00
מאת: לופו הפרטיקולרי
נושא: גירגור המקק בשרותי המטוס-מחווה למקקיה
בהחלט היה לילה נפלא במטוס, ההפגה
המשיכה מעל כדור הארץ הרועש וגועש
לו (אינתיפאדה מן הסתם),כלום לעומת הלב המתרגש שלי
לופו,ומחשבותי
הנעלמות מעל ענני כבשים ולומפה שמרחפת בתוכי ,מאיימת לפרוץ
באלימות
נואשת ,אבל עדיין הכל חרש ,ודבר לא קרה.
מלבד השמש ,כמו תפוז בוער שמציצה מתוך העננים ,בוקר.
בוקר ואני מהלך לי מנומנם לחדר השרותים מקוה להיות ראשון
להשתין,ולפזר מעיני עננים ואבנים.
כשאני כבר בחדר אני פורש לי את תכולת תיק הרחצה ,הכל מבולגן
ואני
שולף מברשת שיניים רטובה מהלילה ,לפני שאני משפריץ עליה משחת
שניים
,אני נדהם לגלות שאני לא לבד בחדר.
מעל המראה מהלך לו אדנות ג'וק או מקק בשפה נקיה וסטרילית ,משהו
כמובן גורם לי באינסטיקנט להסיט את המקק המבחיל לריצפת החדר
והוא
המקק נשכב לו על הגב ,מנפנף ברגליו השעירות כמו תינוק שמח,ורגע
לפני
שאני מועך ומפצפץ אותו את היצור המגעיל,כאשר כבר נעלי מעליו
,אני
שומע צעקה מחרידה מכיוונו ,,,רגע,רגע,,,הלו?
ואני מביט בו במקק ונדמה לי שהוא מדבר ,אני מתקרב לראות במו
עיני
שאכן המקק פצח בדבור.
ואכן מסתבר צועק לי המקק המתהפך על גבו -הלו אל תהרוג אותי-טוב
אני
עונה לו (אני כאילו מאמין שהמקק מדבר אלי
)
-אני שואל אותו בתמימות -מה שמך מקק?
שמי גירגור הוא עונה לי,והוא מוסיף ,אבל בפורום קוראים לי גומי
גימגומי...?
בפורום?
כן הוא עונה ובאתי לראות מה קורה במטוס הזה(לדוגמא הכיצד לא
נגמר לו
הדלק?)
מי עוד בא אני שואל?,דיקטי עונה לי המקק המבחיל,ומי עוד?
שליכתא עונה לי בגימגום גומי גימגומי.
מייד אני שומע צעקה סלמת יא לופו....ואני רואה מקק מהלך לו כמו
ערס
קטן בריצפת החדר הקטנטן,ומאחוריו הולכת לה מקקית,בהילוך מתנדנד
משהו
,איזה צחוק לראות מקקית מעכסת את הישבן
המקקי שלה ,ראבק...והיא
המקקית מתנצלת כאילו ,(בטח) באתי לרשום רשמים לאתר שלי, ודיקטי
צועק תכיר זאת דינורע....אלוהים לא מוגזם לחדר קטנטן אחד,,תתארו
לכם
שהייתי עם הזין בחוץ?
טוב דינורע ישר מתחילה למתוח ביקורת על תחתוני הבוקסר שליי
,,,יאללה
איזו פאדיחה.
ופתאום אני רואה שני פרעושים...ואחד צועק עלי - אני
מקסב...יו...ולידו הולכת לה פרעושית מאד שעירה..ומי זאת אני
שואל?
פולקה..אלא מה עונה לי הפרעוש מקסב....
שדים ורוחות...חשבתי עכשיו אני מוכרח להרוג את כולם..מקקיה אלק.
אנימחליט ברגע נדיר של טוב לב שאני לא הורג עד למילואים הבאים.
אלוהים....ומה היתה לומפה אומרת על זה? יסורים ?,זה כמעט חבלה
בטעם
הטוב..
תאריך: 01:42 30/11/00
מאת: אבו
יוסוף
נושא: אינתיפאדת
אל-קודס
שרתי לך ארצי שירי מולדת
בראותי אותך זוחלת ועומדת
לא מגיעה לחגוג יום הולדת
ניסינו בדרכי שלום ובדרכי מלחמה
אך לא זו הדרך ולא זו
ואני שואל: למה?
למה? למה? למה?
אולי השלום לא בנוי בשבילנו
העם עדיין לא בשל ללכת בשביל השלום
במלחמה אנחנו בטח מפסידים
ואת מתינו מספידים
ואני שואל את עצמי:
למה? למה? למה?
למה לנצח תאכל חרב?
למה לנצח (צ' בצירה) צריך כובע גרב?
תאריך:
09:30 01/12/00
מאת:
אורחגג
נושא:
יאללה שתוק. (סיפור קצר)
כשהייתי בצבא, בחיל השריון, נמחצה לי
היד בדלת של טנק. מאז אני בלי
יד. הרכיבו לי פרוטזה מבריקה מנחושת ומאז אני מביא אותה בסיבוב,
מה
שנקרא.
לחברה שלי קרן קרה מקרה דומה. הלשון שלה הסתבכה בתלולית עפר
רעילה.
היא מתה מזה במקום. מאז אני לבד.
חשבתי פעם על כל הבחורות שבעולם. יש הרבה, נכון? מכל הבחורות
האלה
סביר שעם אחת יעמוד לי. אה כן...זהו, שלא עומד לי מאז המקרה
ההוא עם
הדלת של הטנק, או שאולי היה זה כתוצאה ממותה של קרן? לא החלטתי
עוד
עקב מה זה, כי זה קרה באותו יום עצמו.
נורא נורא היה חשוב לי לדעת באיזו שעה בדיוק מתה קרן. היה לי
הרבה
יותר קל לתחקר את החבר שלי צביקה, ההוא שטרק לי את הדלת השל
הטנק על
היד. הוא טען שזה היה בול באחת עשרה : אחת עשרה. ברור שחשדתי
שאולי
הוא סתם זורק שעה כי נדנדתי לו, אבל לי היה חשוב לסמוך על מישהו
וקבלתי את זה.
הרבה יותר קשה היה לי עם ההורים של קרן. והרי הם אלה ששכבו לידה
בבית חולים!
קניתי בובה קטנה של פוקימון בשני שקל ושחדתי בה את אחיה הקטן של
קרן. הלכתי אתו לפינה והוא אמר לי בסוד שקרן דיברה הרבה שטויות
לפני
שמתה. ניסיתי לחקור את הקטנצ'יק אם זה היה לפני או אחרי אחת
עשרה
אחת עשרה, שהרופא שם לה את הסדין על הראש, אבל הוא קצת סטה
מהעניין
והתחיל לשיר לי שיר בחרוזים על פלוצים של פרות או משהו כזה. בא
לי
להכניס לו סטירה אבל הבלגתי.
לזכותו של הפספוס יאמר, שהאבא של קרן לא היה ענייני יותר בהרבה.
הוא
הביט בי במשטמה. הוא תמיד שנא אותי בגלל האופנוע. הוא כל הזמן
היה
בטוח שהבת שלו תמות מזה בסוף. בסוף היא מתה ממשהו אחר בכלל. איך
שמחתי. כן. הייתי מה זה מבסוט מזה. האמת שגם לא ציפייתי ממנו
שידבר,
והוא באמת לא דיבר. אבל נעמה לי מאוד השהות הקצרה במחיצתו בעת
אבלו,
בעיקר על שום טינות העבר.
נשארה לי רק האמא. אח... האמא של קרן. היא הייתה די מושכת למעשה.
קטנטונת כזאת. אף בולט ומאופרת כבד ועם סקס אפיל של כוס ריחני
ביום
הביוץ. היא התחתנה צעירה וכל זה, ובכלל נראתה טוב. אוף. קראתי
פעם
בספרון סקס כחלחל שקניתי בתחנה המרכזית הישנה, על איך בחור נחמד
במשקפיים בא להכיר בחורה נחמדה, בעדשות נגיד, ובעצם מזיין את
האמא
שלה בחנייה הסגורה. וזה כל פעם שהבת עולה במדרגות של הקוטג'
להשתין
או ליותר. טוב. זו סתם הייתה פנטזיה שתכננתי לנסות להגשים, אבל
רק
כשימאס לי מקרן ולא יהיה לי כבר מה להפסיד. הגיוני לא?
'אז מה רע בלנסות את זה עכשיו?' חשבתי
פתאום. 'אז מה אם הבת שלה
מתה?' הוספתי לשכנע את עצמי. 'למה היא הראשונה שהבת שלה מתה? מה
זה
אומר שהיא לא רוצה יותר זיונים מהצד? כוס אמק. גם לי הלכה היד
מהטנק. היא בטח תרחם עלי האמא'. העברתי לשון חמה על הפרוטזה
הקרירה. אוקיי. נכון הוא שמאז שחתכו לי את היד כמעט בקו של הכתף
יצא
לי להרוויח לא מעט זיונים קלים.
בזמן שאבא של קרן הלך לפרוזדור של הבית חולים לטלפן ולהודיע לכל
הקרובים, ניגשתי אליה מאחורה והתחלתי ללטף אותה. היא פרשה זאת
כמובן
כביטוי של תנחומים, ואימצה אותי אל חיקה החם והדומע. לאט לאט
התנעזתי ואיכשהו החדרתי את היד שלי מבעד למכנסיים אל תוך
התחתונים
שלה.
פזלתי לא רצונית לכיוון של קרן. היא עדיין הייתה מאה אחוז מתה
עם
הסדין מעל וכל זה. בו בזמן עברתי את קו השיער. האמא לא הגיבה
אבל
התגלתה כיבשה לחלוטין מבפנים.
"שיט", סיננתי בקול רם. התחלתי כבר
להוציא את היד, אבל האמא התנגדה
ובכוח מנעה ממני מלהוציאה. בדיוק התחיל שם ביקור רופאים, ככה
שחיש
מהר כיסיתי עלינו את החולצה הארוכה שלי. חבורה גדולה של
סטודנטיות
לרפואה התגודדה מסביב לשלושה רופאים זכרים שהתייצבו חזיתית למול
קרן
המתה. הסטודנטיות להגו במבוכה. כמה מהן לעסו מסטיקים. הרופא
הראשי
היסה אותן והמליץ להעביר את קרן לחדר הקירור. ואכן, כעבור שעה
הגיח
סניטר מזוקן והוביל אותה אל הפריג'ידר הקומתי.
לאחר שפונתה הגופה, קרצה לי האמא של קרן וחייכה סוף סוף.
"לא באמת סבלת אותה, מה?" חייכתי גם
כן.
"לא. מה פתאום". ענתה האמא מהר.
"יאללה בוא כבר".
היא האיצה בי לתוך חדר שירותים מטונף שהריח עדיין מקיא המוות של
קרן
שנשפך רק בבוקר לאסלה שלא הודחה. נכנסנו פנימה ונעלנו את הדלת
אחרינו.
"חכה רגע. אני צריכה לחרבן", אמרה
אמא של קרן והתחילה להפשיל
מכנסיים.
"מה לחרבן?" נבהלתי "בואי
נזדיין קודם. אני גומר מהר. אחרי זה אני
אצא לבחוץ, ותעשי מה שאת רוצה".
"לא. לא". היא פסקה בהחלטיות.
"יאללה, זוז קצת. אין לי את כל היום".
שמתי לב שאני זה שקרוב לאסלה. התא היה כל כך קטן שהיינו חייבים
להתחלף ביננו במאמץ חיכוכי גדול. במבט מקרוב הסתבר לי שאמא של
קרן
לא הייתה כל כך רזה. זה בטח לא תרם לי למצב רוח.
גם אמא של קרן שמה לב שנעשייתי מצוברח קצת ולא רגוע.
"אתה יכול ללקק לי בזמן שאני
מחרבנת". הציעה כמחוות פיוס.
"עזבי" אמרתי. "אני חושב שאני
בכל זאת אצא. תשמעי. אני צריך לחזור
לצבא לטנקים. יש כוננות היום. את הרי יודעת שיש עכשיו עוד פעם
אינתיפדה של הערבים וכל זה. מה. זה לא צחוק".
"אתה לא יוצא לשום מקום!" היא צחקה.
"מה אתה לא מבין שאנחנו נשארים
פה?"
"רגע אחד מותק שלי. תרגיעי" אמרתי
לה. "אני רוצה שתביני. מדובר
בזיון של אמא של חברה שלי שמתה, לא בהתקעות ממושכת אתך בשירותים
צרים של בית חולים. למה מה זה פה?". פתאום הבנתי מה
כוונתה. זה גירה
אותי נורא דווקא. "מה, לעולם לא נצא מפה?".
היא הנהנה בראשה לאישור. "לעולם לא".
"בסוף הנייר טואלט יגמר..." הלחצתי
אותה קצת. "מה נעשה אז?"
"יאללה שתוק פודל" היא אמרה.
"תתחיל למצוץ לי".
תאריך:
22:56 08/12/00
מאת:
ציפורת
נושא:
טלפונים 3
-3-
מוקדם יותר באותו בוקר: יור מאדר איז
סינקינג.
אני עם רגל על הגאז, פקקים של בוקר,
עושה סלאלום בדרך לעבודה, מנסה
להתאפר עם הראי הקטן, טי נה ני נה ני
נה, אני שומעת מגלגל"צ -לאב
דונט ליב היר אני מור - ססססאמאק, אני
מעיפה את הליפסטיק הצידה
ומעבירה ל102 -ווווואאאייי שואלת אותי
אנני לנוקס בלחישת בס נמוכה
-ווואי קנט יו סי דיס בואט איז סינקינג? - אמא שלך סינקינג אני
עונה
לה ומעבירה לגימל - שירים עבריים, תוהה
אם מסתמנת כאן איזו מגמה
מהרשות להעברת מסרים? -האם להיות בך
מאוהב?..- מתלבט לי הגפן הקטן
בקול רם ונרעד - כן, להיות להיות,
ולהפסיק להתבכיין כל כך הרבה!
-כי שום דבר לא מצחיק אותי. -אהה! הבנתי אתכם! אני אומרת לרשויות.
לא תודה, לא מעוניינת!!!!! אל תעשו לי
שירות, אל תנסו לקרוא את
מחשבותי, אל תדחפו לי מילים לפה - אנחנו
ניפגש היום בדיוק כפי
שסיכמנו - וזה יהיה נפלא, ואת שירי
הדיכאון והתוגה שלכם, תשלחו
למישהו אחר!! אני מתפשרת על דיווחי
חדשות שוטפים ברשת בית.
אינתיפיאדה 2000. נורא. בכל זאת אני
גומרת לשים ליפסטיק יפה יפה גם
על השפה התחתונה, לא לפני שצדה עיני
משפט משלט חוצות גדול העוסק
באלימות נגד נשים - יש לך את הכוח
לשנות. נכון מאוד! אני מוכנה לקחת
את המשפט הזה הפעם, ומפזמת משהו
בהפגנתיות, מרוצה משינוי הגישה שם
למעלה, יש לי את הכוח ואני גם אשנה.
אני מגיעה לעבודה.
יש לי התרגשות קטנה בבטן.
הוא מקליט היום. הוא בתל אביב היום. הוא
בדרך להצליח סוף סוף. אני
שמחה בשבילו.
אנחנו ניפגש היום. ואולי כל מיני דברים
יקרו. ואולי גם לא. אבל אני
אראה אותו. והוא יהיה בטח כל כך בהיי
מההקלטות וכל זה. הוא בטח
יחזיר לי את הספר של אחותי. מעניין אם
הוא יזכור הפעם להחזיר לי את
שאר החפצים. אם הוא ישכח אותם גם הפעם,
זה יהיה סימן?..
אני מפזמת משהו בעליזות. מה את כל כך
מאושרת מחייכים לעברי בעבודה.
היום טס כל כך. עוד מעט 12. איך זה יהיה
לראות אותו שוב אחרי כל כך
הרבה זמן? ועוד לאור יום באמצע הרחוב.
מה יהיה ואיך יהיה וו ו ו ו
.
אני יוצאת.
עד כאן
תהנו, אם ניתן
יחי צוק איתן... חחח
מבקר הביקורים
מר פ. לצן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
