שיחה עם ציפי, דמות וירטואלית מבוקשת לאללה, ומשוררת
צעירה שספר שיריה הפרובוקטיבי, כולו על טהרת שירים
שהתפרסמו באינטרנט בלבד, יוצא
עכשיו לאור
מאת: רויטל זילונקה
בית קפה באבן גבירול בתל אביב, יום שלישי
בצהריים, ציפי
ואני נפגשות לאומלט. לא היה קשה לפספס אותה.
חיילת רזה
ונמוכת קומה עם שיער חלק נכנסה פנימה, וכל העיניים של באי
המקום הופנו לעברה. קראתי לה בקול ונופפתי בידיי. היא
התיישבה מולי בחיוך גדול. "באמת
הגיע הזמן שנפגש", אמרתי.
"זה בשבילך", אמרה בחיוך גדול והוציאה ספר קטן מהתיק
האופנתי שלה, "יש בפנים אפילו הקדשה אישית".
לקחתי את
הספר
מידיה ודפדפתי. "איך אני שמחה בשבילך", אמרתי
ובמהלך כל
הפגישה שלנו התקשיתי להאמין, שהבחורה
הקטנה הזו, שיושבת
מולי ולועסת אומלט עשבי תיבול, כותבת אירוטיקה כמו
שהרבה
אחרים היו מתים לכתוב.
אין מה להגיד, ציפי הגשימה חלום. ספר
השירים שלה "שירים
מהרשת" יצא לאור לפני חודש בהוצאת "חלונות", שהופתעו מאוד
שהספר נחטף מהדוכנים ב"שבוע הספר". השירים
המופיעים
בספר,
פורסמו לראשונה בפורום "מהמגירה לדיסק", השם
יקום דמו, של
IOL, ובמקביל גם פרסמה אותם באתר "במה חדשה".
שם,
לתשומת לבכם, היא עומדת במקום השני מבחינת מספר
כניסות
לשיריה. במקום הראשון, דרך אגב, נמצא אתגר קרת.
יש לה סגנון כתיבה ייחודי. השירים שלה
מעוררים הזדהות גם
אצל אנשים שהותירו את גיל ההתבגרות
מאחוריהם. התגובות
באתרים מעידות על כך. למרות גילה הצעיר יחסית, מתגלה
ציפי
כנערה מאוד בוגרת המאופיינת בסקרנות וחדות אבחנה. היא לא
נשארת חייבת לאף אחד. לא להורים
שלה, לא לגבר הנשוי שאיתו
היא ניהלה רומן בגיל שבע עשרה ובטח לא
לשאר העולם. כדבריה:
"ולא שאני לא הייתי בעניין, פשוט, גם כשזה עמד, זה היה מה
זה קטן" (היום/ציפי).
אחרי שהצבע הירוק ירד מלחיי והסדרתי את
נשימתי, ציפי סיפרה
לי שיש לה "קטע" עם המפקד שלה, אלוף משנה
בצה"ל, שמאוהב בה
עד כלות, "אבל אני לא אוהבת אותו כל כך, זה רק עד
שיהיה לי
חבר רציני". מבחוץ היא נראית הבת של
השכן, השיער אסוף
בקוקו, יש לה נמשים על האף וחיוך מתוק. היא
רחוקה מלהיות
פרובוקטיבית. הנעימות שהיא שידרה במהלך כל הפגישה שלנו רק
הבהירה לי כמה גדול הפער בין המילים שהיא משוררת לה
בילדותיות מושלמת לבין העובדה שהיא
אחת הבחורות היותר
אינטליגנטיות שיצא לי להכיר.
"אתמול, ממש באמצע האקט,
קראתי "אבא" בבת אחת.
ואורי כנראה שלא שמע,
או שהחליט שזה לא נורא.
המשיך ממש באין מפריע,
עכשיו אני תוהה לאן זה יגיע?"
(ציפי בת 17)
היום, בגיל שמונה עשרה וחצי, ציפי משרתת בקרייה בתל אביב.
השאלות שאני מנחיתה עליה לא מותירות אותה פעורת פה. היא
כבר
מורגלת בהן. "תשאלי מה שבא לך", היא אומרת,
"אבל אני לא
מבטיחה לענות על הכל". דמותה
של ציפי בשיריה השובבים
והמתגרים לא מותירה מקום לספק אצל הקורא הממוצע. השירים
שכתבה מתארים את חייה כנערה מתבגרת. רובם עוסקים במיניות
הרעננה שלה, מערכות היחסים המורכבות עם הגברים בחייה ועם
חברתה הטובה, שירה.
-מה אמא שלך אמרה על הספר?
"אמא שלי לא אהבה את השירים שפרסמתי ברשת.
היא חושבת שזה
עסק פרטי והיתה מעדיפה שזה ישאר ככה. אחרי שהספר התפרסם,
היא לא הסכימה להניח עותק של הספר בספרייה בחדר האורחים
בבית. דווקא אבא שלי מפרגן ואפילו עזר לי
במימון של הספר".
-את מקבלת הרבה תגובות?
"המון. חלק טובות וחלק לא. אני נורא נפגעת מתגובות
מעליבות.
אנשים טוענים שהכתיבה שלי ילדותית. אבל הם רק חלק קטן.
הרוב
נהנים מהשירים ואפילו רוצים
להכיר אותי ולצאת איתי".
-נפגשת עם מישהו אי פעם?
"לא. אני מפחדת מהחשיפה. גם לבוא לפגוש אותך בשביל
הראיון
היה לי קשה. אבל הסכמתי להיפגש רק בגלל שאנחנו
מכירות כמה
שנים".
-את לא מתביישת ככה לחשוף את
עצמך?
"בהתחלה כתבתי בשביל עצמי ומאוד נהניתי. בתיכון היו שיעורי
מחשבים ולימדו אותנו להשתמש באינטרנט. ככה גיליתי את
הפורום
ב .IOL יום אחד החלטתי לפרסם שיר ולראות
מה יקרה. קיבלתי
שלוש או ארבע תגובות מאוד טובות. החלטתי
לפרסם שיר כל כמה
ימים. הרגשתי שבאמצעות השירים אני מצליחה להביע את עצמי טוב
יותר. התגובות, בעצם, היו בונוס. באמת כיף חיים".
-לא בא לך שבבסיס יידעו שהוצאת
ספר, להיות מפורסמת,
שיזמינו אותך ליצפאן?
"יצפאן בדיוק סיים עונה, אז זה כבר לא אקטואלי. חוץ
מזה,
אני מקבלת צ'ופרים מהמפקד שלי. זה
מספיק לי בינתיים. אולי
אחר כך".
ואחרי שתשתחררי? מה תעשי?
"אני עוד לא יודעת. בינתיים אני ממשיכה לכתוב שירים ולפרסם
אותם ב'במה חדשה' וגם אני כותבת סיפורים קצרים בסגנון
לגמרי
אחר. אבל אני עוד לא מרגישה בשלה לפרסם
אותם. אולי אחר כך".
"מאז שהתגיסתי
אני הולכת עם מדים
וזה מרגיז כי זה הופך
את כולנו לזהים,
אז לפני שבועיים
יצאתי לקניות
וקניתי לבנים
בשלל גוונים וסגנונות.
בשחור ובלבן
בסגול, צהוב, כתום,
פוש - אפ לשמיים
וחוטיני באדום,
ומאז, כל בוקר
מתחת למדים
אני כל כך יפה עד שחבל
שרק אני והראי רואים"
(ציפי בת 18 וחצי)
"תגידי", היא שואלת תוך כדי לגימת ההפוך,
"מתי תפרסמי את
הכתבה הזו? אני מה-זה מתרגשת. פעם ראשונה שלי ככה".
"נראה
לי שבוע הבא", עניתי. "ותודיעי לי?",
שאלה. "כן, בטח",
אמרתי. "יופי", היא אמרה, "אני ממש מחכה לזה. טוב תשמעי,
אני חייבת לחזור בחזרה לבסיס, ההפסקה שלי נגמרה כבר מזמן".
היא קמה, מנקה פרורים מהמכנסיים, שולחת לעברי נשיקה
באויר,
מרכיבה משקפי שמש שחורים ומתחפפת
החוצה. המלצר שניגש לפנות
את השולחן קרץ לעברי, "חמודה", אמר.
"כן", עניתי לו וקמתי
לצאת החוצה, "מותק של ילדה".
_________________
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
