השנה תהייה מלחמה.
לא סתם מלחמה: מלחמת קיום.
אולי קיום זו לא בדיוק המילה, כי אחרי המלחמה הנוראה הזו
לא יישארו הרבה שרידים או שורדים, בכל אופן, אני-גופי לא אהיה
אחר-כך.
מה לעשות. זה לא שאני פסימי. פשוט: ישנם דברים שכבר כתובים.
וככה כתוב למדינה שלנו. וככה כתוב לי.
בכל אופן, כבר בכסלו-טבת העניינים יתחילו להתערער, לא רק בירושלים
וגרורותיה,
אלא בכל הארץ, אפילו במתחם "הבימה" הנחמד, אפילו ברמת
אביב. למעשה,
יהיה שפל עולמי ממש, עד שבחודש ניסן יגיע הפיצוץ הגדול.
קשה לי להגיד בדיוק מה זה יהיה, למרות תחושת הבטן הברורה, אבל
בפסח הקרוב
נאכל הרבה מרור. אני בכלל אהיה במילואים, צו 8 , ויחד עם כל
היחידה שלי
אושמד כבר במטח הראשון. ש זה, אמנם, לא אסון גדול, כי ממילא הציוד
שלנו
כבר היה מיושן ולא שווה כלום, אבל, מצד שני, אם לא התשנ"ט
הזאתי,
אולי היינו מצליחים לסחוב עוד קצת ולהעביר דווקא קטעים בתעסוקות.
בכל אופן, גם הצפונים מהמרכז לא ילקקו דבש, חוץ ממי שיהיה
בחו"ל באותו זמן,
שזה, אמנם, שלושת-רבעי גוש-דן, אבל גם לאלה וגם לאלה לא יהיו בתים
לחזור אליהם, בסופה של המלחמה.
אחרי חלק א'' של המלחמה, בירת ישראל תהיה באר-שבע,
והמרכז התרבותי-פיננסי ימוקם בסיטי של אשדוד.
פתאום כולם יגידו: ידענו שזה יבוא, מגיע לנו, חשבנו שאנחנו מעצמה,
ויהיו כאלה שיגידו: הכל בגלל שביום כיפור התשנ"ט אנשים שתו
אלכוהול,
ראו וידיאו, גלשו באינטרנט והזדיינו בשקיקה מכוונת. שלא לדבר על
שאר שבתות ומועדי ישראל. טפו. ימח שמם. (ימח, ימח, פרטים מיד).
בקיצור, יגיד מי שיגיד מה שיגיד, פתחון הפה לא יארך זמן רב מדי,
כי אחרי חלק ב'' של המלחמה, תישאר רק יהדות הגולה, כלומר,
השלושת-רבעי-תל-אביב שידעו לנסוע לחו"ל בזמן, ועליהם הרי אי
אפשר לבנות,
שירצו בכלל לחזור, או שירימו תרומות להקמת המדינה הציונית מחדש.
מה אני יגיד לכם: שנה טובה לא תהייה, זה בטוח.
אני לא מפרט יותר מדי, כי אני לא רוצה לדכא אתכם ביום חגכם, אבל
כשהכל ייגמר, ותמנון יהיה מנהל הפורומים בגלות לוס-אנג"לס,
יכנס לשם, יום אחד, איזה גולש-יורד-מתרומם-הומו, לפורום:
*** נוסטלגיה- ישראל שכה אהבנו ***
והטאג-ליין המהבהב מולו יכריז:
טובה שנה, טובה. ארצה. - המעורער-מהר-אדר
(ליד ירושלים) חוזה בעצב
|